תורת נתנאל · חלק כ״ו סימן ו׳

כי נביאהו בכור הבחינה וודאי יש שהמוצא חמור שאין בו סימן חזקה דהתורה זכתה לו מהפקר, כדיליף בבבא מציעא מהקרא אשר תאבד ממנו ומצאתה, ובסימני אוכף לא יכול להוציא מחזקתו דחיישינן לשאלה. ובזה ניחא דפריך מחמור בסימני אוכף ולא פריך מכל אבידה שיש בו סימן היאך מהדרינן ניחוש לשאלה. ומה שכתבו תוס' בסוף פ"ק דכתובות, אין ראיה כלל, דה"פ שבהיתר בא המעות לידו ומדעתו נתנם לו הלוקח, כיון דיש לו חזקת ממון אומר לו שהוא מן המיעוט, מדלא אמר הלוקח לרדיא אני קונה ולא איכפת ליה ולשחיטה לקח, אבל הכא מודה דאזלינן בתר רובא דלא שייך טעמא דה"ל להתנות. ועוד, דעיקר רבותא דתני להחזיר לו אבידה ולא אמר להחיותו, דאפילו אם הוא רוצה להחזיר לו אבידה, שגברא יקירנא הוא, מ"מ הוה אמינא דלא להחזירו לו דעובר על לאו לא יאבה ה' לסלוח לו, וקמ"ל דסמכינן על הרוב.