תורת נתנאל · חלק כ״ב סימן ז׳

והנראה בזה להלכה כרבא, דעישינו עלינו בית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת, כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו, כך מסיק בפרק האשה שלום, א"כ הוי כמים שאין לו סוף שאין להציל כ"א ע"י נס, ומדאורייתא מותרת לינשא רק מדרבנן החמירו ובפלוגתא כזאת קיי"ל לקולא, אבל במילי דאורייתא אם יש פלוגתא בהא קיי"ל לחומרא, כ"כ בית שמואל (סי' י"ז) ס"ק ק"ס, ודברי טעם המה וכן ראוי להורות, דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא בפרט במקום עיגון. ונוסיף לזה שמצאנו ראינו קצת סחורה וגלגולת גם חותמו וכיס וכתבים ובית של תפילין וכנף טליתו עם ציצית, ידים מוכיחות שנשרף, כי טבעת וכיס ותפילין ובגד של ציצית לא משאלי אינשי, וכל זה סימני מובהקים המה. גם בשעת השריפה לא חיישינן דפשוט בגדיו, חשש רחוק כזה לא חיישינן, כמ"ש חלקת מחוקק ס"ק ס'. ומצורף לזה שלא נמצא שם בכפר יהודי חוץ מזה הנשרף, ומעולם לא שכב זה האיש במטה רק אותו יום שעדיין הקוסיל היה שוכב על הספסל גבר הדליקה שערק הכפרי לחוץ וצעק על אשתו ובניו להצילם, ומאין באו המלבושים ומטלטלים שנשרפו ומצאו קצתם, אין זה כ"א הגוף נשרף ונשתיירו קצת מבגדיו כדי למצוא היתר עגונה על ידי כך. בכן דעתי להתיר אשתו דתלקח לגוברי', בתנאי שיסכימו עמי עוד ב' רבנים מובהקים ומפורסמים בדור הזה.