תורת נתנאל · חלק א׳ סימן ב׳

אשה אחת צעקה אלי בקול בכיה ומייללת שזה שנתיים שיושבת גלמודה, ע"ד שיש לה שבר בגופה סמוך למקורה, ופעם יצאו בני מעים שלה עד שראתה המכה, ועי"כ שופעת דם וכל פעם שנוגעת במכתה מוצאה דם הרבה, ולפעמים נופלת ממנה כמו חתיכת דם ולאחר שמשפשף בידים נשאר רק כמו חוטין דקים, ואין יום שתוכל למנות לשבעה נקיים אפילו חצי יום, ואף ראתה דם מחמת תשמיש כמה פעמים ומעולם לא אירע לה המקרה בלתי טהור כזה, כי אם אחר שנולדה בה מכתה. והרופאים עשו לה כמה רפואות לטהר אם שלה והמה רופאי אליל, ואומרים שדם זה אי אפשר להיות ממקורה כי אי אפשר לחיות ואין זה אלא דם מכתה. אך האשה תמימה וישרה ויראה לנפשה שמא דם נדה הוא אם לא כולה שמא מקצתה, ע"כ גמולה מבעלה זה שנתיים. ושאלתי אותה אם מרגשת פעם אחת בשעת ראיה שנפתח מקורה, והשיבה בשום פעם אינה מרגשת אך הדם שופעת מגופה ואינה יודעת מאיזה מקום, והיא בת מ"ז או מ"ח ולא היה לה ווסת קבוע מקודם אך ווסת הגוף שאומרת כל פעם סמוך לווסת היה לה כאב דדים וזמן הזה אינה מרגשת כלל מכאב דדים, וזה להתאמת שפסקה מלראות דם נדה, וכל מה שהיא רואה אינו כי אם דם מכתה. על כל הדברים האלה באה נפשה בשאלתה אולי יש תקוה למצוא מרגוע לטהר אשה זו לבעלה, ושלא לבלות ימיה בכעס ומכאובים.