תשובות רבי עקיבא איגר · חלק צ״ו סימן ג׳

עכ"פ ס"ל להריטב"א וכתב שגם ר' אברהם אב"ד פי' כך דעיקר קרא במקיף, א"כ י"ל כי היכי דתוס' בשיטתייהו ס"ל דלרב אדא דתלי הכל בניקף דאינו עוקר הקרא, ה"נ י"ל להריטב"א ולהרב ר' אברהם הנ"ל דר"ה ס"ל דאין קטן חייב דתליא הכל במקיף, אבל בהיפוך במקיף לאו בר חיובא ס"ל לכ"ע דאין הניקף חייב, ואפשר דזהו טעמא דיש מתירים להקיף עצמן ע"י נכרי וקטן שהביא הנ"י סוף מכות עיי"ש. ומרווחבא בזה דשמואל דמוקי ההיא ב' נזירים באשה וקטן א"צ שיסבור כר' אדא אלא סובר כהלכתא, כר"ה, ואשה וקטן היינו דמתגלח ע"י אשה וקטן וכדהקשה הגאון ר' שמואל איידלס בתוס' שבועות אלא דהוא הקשה לר' אדא, דדלמא לר' אדא מותר בניקף לאו בר חיובא, ובאמת מיירי שמואל בהכי ולפי דברינו סובר ג"כ כר"ה, דר"ה מודה דבזה מקשינן כל היכי דאין המקיף בר חיובא גם הניקף אינו חייב כיון דעיקר קרא במקיף כתיב. וא"כ מידי ספיקא דרבוואתא לא נפקי כיון דהיש מתירין שהביא הנ"י יש בזה יסוד גדול לשיטת הריטב"א והרב ר"א הנ"ל ולא נשאר רק עדותו של ה' חיים סופר על ר' ליב במה שראה אותו מתגלח ע"י בן הרופא ושאלתי ואמרו לי שהוא ישראל, והוי רק ע"א דא"נ לפסול עוד נ"ל לדון בעיקר הדבר, אחר דמבואר בש"ע (סי' ל"ד) בראו קושר ומתיר בשבת ולא הודיעו לו תחילה שאסור תולין שלא ידע שהיא מלאכה, א"כ י"ל דהשחתה בתער דנתפשט בעו"ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ דלא משמע להו לאינשי דאסור, וכאשר באמת נזכר בג"ע דהשיב להמוכיח שהרבה אנשים חשובים עושים כן, וכיון דבאמת פשתה המספחת בזמנינו גם לאותן הנזהרים בשאר דברים נדמה להם דאינו איסור כ"כ ואף דלא התנצל עצמו כן בפני הב"ד, מ"מ זה אינו מגרע, כמ"ש בתשו' מהרי"ט (חלק אה"ע סי' מ"ג) דאפילו הוי הודאה, מ"מ אין אדם משים עצמו רשע ולא נפסל בזה עיי"ש, גם הא מבואר (בסי' ל"ד סעיף הנ"ל) דצריכים להודיע שעושה זה פסול, ואף דמשמע דקאי על מצחק בקוביא או גבאי אבל ברואה שמחלל שבת נזכר רק שיודיעהו שזהו מלאכה ושהוא יום שבת, דהטעם דכל שמודיעים אותו שזהו מלאכה יודע ממילא שפסול לעדות, אבל במשחק ומוכסן דהרבה נמצאים ורואים שאין ב"ד מוחים חושב דכשר לעדות, אם כן הכא נמי י"ל בגלוח זקן דרבים עושים כן. וביותר כיון דרואין כמה פעמים שב"ד מקבלין עדות ממגולחי זקן, ובאמת הטעם שאין יודעים אם גולח במספרים או בסם או בתער אבל המון עם שמבינים מה בתער ומה במספרים וסם, המה רואים שהב"ד מקבלין עדות מהם וחושבין שלהב"ד ג"כ הכרה זו, מזה שפטו שכשרים לעדות. וביותר י"ל שזהו פשוט דבעובר עבירה שיש בו לאו פסול לעדות וכיון דרואין דהב"ד מקבלין עדו' ממגולחי זקן ולדעת' מכירי' הב"ד שהוא בתער מוכיחין מזה דבאמת אין בזה איסור לאו, ועי' תשו' רמ"א (סי' י"ג) שכתב הגאון מה"ו נפתלי וז"ל, גם בענין פסול העד מכח מסירה והזכרת שם, יש צד להכשירו שקלקול קצת ראשי העיר הם תקנתם כיון שקצת מוסרים מפורסמים נמנים להיות ראשי העיר, א"כ העד ראה ויתר למסור באומד דעתו דאין נקרא מסירה רק המוסר גוף ולא ממונו ומורגלים בזה וכו' ע"ש, וה"נ נ"ד דבהרבה מקומו' חזינן לזה אין בכחי להתיר בנ"ד וראוי לקבל גט כנלענ"ד ומ"ש מעכ"ת נ"י שיש להתיר ע"י הבדיקה שלא הביאה ב' שערות ידידי נ"י, בדיקה זו אם מהני ראוי שתהי' ע"י ב' אנשים כמו כל דבר שבערוה, אף דבנדה (דף מ"ח ע"ב) מבואר בדיקה דנשים לקולא שהביא' ב' שערות לחלוץ, מלבד דלהרמב"ם דס"ל דחליצת קטנה רק דרבנן פסול אין ראיה משם לענין דאורייתא, גם לאינך פוסקים אין ראיה, דהתם מסייע חזקה דרבא דהגיעה לכלל שנותיה מסתמא הביאה סימנים אבל בנ"ד דהבדיקה שלא הביאה ב"ש נגד חזקה דרבא, י"ל דלא מהני רק ע"י ב' עדים כשרים וזהו כמעט א"א, דהרי הטור כתב (בסי' קנ"ה) דאנן אין בקיאין בבדיקה, דלא הביאה ב' שערות לענין מיאון, דאין אנו בקיאין בבדיקת גומות, דאולי יש ב' גומות זה אצל זה דהוי ג"כ סימן, ואף דבש"ע (סי' קנ"ה) לא פסקינן כך, י"ל דרק לגבי דרבנן לענין מיאון מקילין אבל לא בדאורייתא, גם עכ"פ צריכין בדיקה היטב בראיה ומשמוש על ב' גומות במקום הערוה שלא יאות לאנשים לעשות כן, ביותר דהבדיקה לא מהני כלל לקולא בדאורייתא דחיישינן שמא נשרו, כן נראה לענ"ד ידידו: