תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ס״ה סימן ו׳

ובזה מיושב מה שכתב הש"כ יו"ד (סי' רכ"ח ס"ק כ"ו ליישב שיטת הפוסקים דאם החכם התיר נדר שהוא לדבר איסור דאינו מותר בדיעבד, דלפ"ז מה פרכינן בסוגיא דגיטין אמתני' הנ"ל וניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי הא לא יועיל מידי בהתרתו כיון דידוע לה האמת שהוא לדבר איסור דאפילו דיעבד אינו מותר כתב לתרץ דנודר היינו שנודר ממיני פירות בתנאי אם ולא יגרשנה, ובזה שאין הנדר על האיסור ממש ומה שהתיר החכם לא התיר האיסור ממש רק הפירות, ובזה לכ"ע מותר בדיעבד עיי"ש, ולכאורה יפלא דמנ"ל להש"ס למפרך דלמא נודר הוי כפשוטו דאוסר עצמן עליו, וכאשר גם תשו' באר יעקב עמד בזה, ולפי הנ"ל ניחא דהנך פוסקים ס"ל כשיטת התוס' לעיל דנדר אינו חל על דבר איסור ומוכח דנודר היינו בתנאי לאסור הפירות אם לא יגרשנה ולפ"ז יצא לנו עוד דין חדש, דאם אסר עליו בנדר א' דברים האסורים ומותרים, והחכם התיר המותרים דאף דממילא בטל הנדר גם מהאסורים מדין נדר שבטל מקצתו, וכן אם נדר אינו חל על איסור וחלה רק מדין כולל המותרים עם האסורים כיון דהחכם מתיר המותרים ממילא פקע איסור הנדר מהאסורים כיון דעוקר הנדר מעיקרו לא היה כולל למפרע, דמ"מ בדיעבד מותר, כיון דלא התיר במפורש דברים האסורים אלא דממילא הותרו, דאל"כ עדיין יקשה מאי פריך וניחוש דלמא אזיל לגבי חכם, דלמא נודר שנדד ממנה כל הנאות דמגו דחל על שאר הנאות חל נמי על תשמיש, ע"כ דגם כה"ג מהני התרה דיעבד על שאר ההנאות וממילא פקע הנדר גם מתשמיש וכנ"ל ואף דעדיין י"ל דאסר עליו תשמיש דכל נשים פסולות לו ויש בכלל זה חלוצה דאסורה לו מדברי סופרים והוי כולל, דמגו דחל אחליצה חל נמי על שארי פסולות ובזה בדיעבד לא חל ההתרה דהא אם התיר איסור דרבנן ג"כ אינו מותר כההיא דנודר שלא ישחוק, מ"מ י"ל דמדאוריתא חל ההיתר על החלוצה וממילא פקע האיסור גם מגרושה, אלא כיון דחז"ל אסרו חלוצה לא חל ההתרה מדבריהם ונמצא האיסור נדר פקע דאורייתא וקיימא עליו איסור נדר דרבנן, וחשדי' ליה שלא יחוש לכך דאיסור רבנן קיל ליה וה"נ מוכח מדאמרינן פ"ג במכות (דף כ"ב ע"א) גבי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ובחול מידי דאיתא בשאלה לא קתני, והא דעת הפוסקים דבנשבע לדבר מצוה לא מהני ההתר' אע"כ כנ"ל דההתר' מהני על החריש' דחול וממילא פקע השבועה גם על החרישה דיו"ט, אי מדין הותר מקצתה הותר כולה אי דלא הוי כולל, דלמפרע נעקר השבועה על חרישה דחול והוי כאלו נשבע רק על חרישה דיו"ט, וה"נ בההיא דשבועות דף כ"ד ע"ב) גבי שבועה שלא אוכל תמרים וחלב, שבועה דאיתא בשאלה לא קתני, והיינו ג"כ כנ"ל דאיתא בשאלה על התמרים וממילא פקע השבועה מהחלב וכנ"ל, ומצאתי שכתב כן אדוני דודי הגאון מה' וואלף איגר זצ"ל בספר משנת דר' עקיבא גיטין (דף ל"ה) ובזה מרווחנא ליישב דברי תוס' כריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה. ארבת חטאות וכו' מ"מ השתא דנשחטו ונזרקו וכו' ותמה הבה"ז הא בשבועות פרכינן והא מוקדשים כו' ומשני בבכור, וראיתי בכמה ספרים ישוב הגון ונכון דסוגיא דשבועות אזלא למ"ד אכלה כולה אין נשאלין עליה וא"כ גם בשבועה השתא ליתא בשאלה, וע"כ דלא חשב כיון דמעיקרא הי' איתא בשאלה, ולזה פרכינן שפיר והרי מוקדשים דג"כ מעיקרא הי' איתא בשאלה, ודברי תוס' הנ"ל לפי ההלכה דאכלה כולה נשאל עלי', שפיר י"ל דלא חשב מה דעתה איתא בשאלה דהיינו שבועה, אבל קדשים השתא אחר זריקה ליתא בשאלה ואך עדיין יש לפקפק דמ"מ גם למ"ד אכלה כולה אין נשאלי' עליה הו"מ לחלק דשבועה לא חשב דהא בשעה שאוכל ועבר האיסור איתא בשאלה ולא חשב אוכל איסור דאיתא בשאלה, אבל מוקדשים אוכל איסור דליתא בשאלה בשעת האכילה כיון דכבר נזרק דמו. ולפי דברינו הנ"ל מרווח טפי די"ל התוס' ס"ל כהפוסקים דנשבע לדבר מצוה אם התירו אינו מותר, וא"כ גם בשבועה משכחת דבשעת אכילה ליתא בשאלה, דהיינו שנשבע שלא אוכל תמרים אלו וחלב, ואכל או נצרפו התמרים ואח"כ אכל החלב, דבזה בשעת אכילת חלב ליתא בשאלה דעל מה יחול השאלה, על התמרים הא ליתנהו, ועל החלב הא לדבר איסור אם התירו אינו מותר, אע"כ דלא חשב מה שהי' פעם אחת איתא בשאלה, דהיינו בשעה שהי' התמרים בעין היה מהני השאלה על התמרים וממילא פקע השבועה מעל החלב וכנ"ל ושפיר פרכינן והא מוקדשים היוצא מדברינו דהוי ספיקא דרבוואתא אם נדר חל על דבר איסור וספיקו לחומרא, וא"כ בנ"ד איסור נדר לא בטל מטעם ישל"מ. ואף למ"ש הפר"ח א"ח (סי' תצ"ז) דבספיקא דדינא בדרבנן ספיקו להקל אף בדבר שיש לו מתירין אא"כ דהוי ספק במעשה, וכ"כ בשו"ת שאגת אריה (סי' צ') ואנכי הבאתי ראיה לזה ממ"ש הר"ן בפרק השותפין (נדרים מ"ז ע"ב) באיבעי' דלא אפשטא בנודר מפירות והחליפן אחר, כתב הר"ן דספיקא דרבנן לקולא, ולכאורה קשה הא נדרים הוי ישל"מ, אע"כ דבספיקא דדינא ספיקו לקולא, וכן מוכח מדברי הר"ן פ"ק דשבת (דף י"ח ד"ה לא שנו אלא בעודן בידו וכו') אע"ג דכל הני מילי דרבנן נינהו וכו' הרי אף דהוי דשיל"מ לאכול אחר השבת או בשבת מבלי שיחזיר על הכירה מ"מ ראוי להקל בספיקא דדינא, מ"מ זהו רק היכא דהספק באיסור דרבנן דמדינו ספיקו לקולא, בזה אע"ג דהוא ישל"ם מ"מ קם דינו דספיקא דרבנן לקולא, אבל בנ"ד דהספק אם הנדר חל על איסור הוי ספק דאורייתא ולחומרא, וממילא לא בטל מדין ישל"מ. וכן נראה ברור לדינא בכל מילי דהוא ספיקא דאוריית' בספיקא דדינא ונתערב והוא דבר שיל"מ דלא בטל, כיון דספיקו מצד עצמו לחומרא ממילא לגבי ביטול הוי דבר שיל"מ וזהו פשוט. ולרווחא דמלתא אביא ראיה לזה ממ"ש באו"ה דבר שעלתה בתיקו אם נתערב באחרים דבטל ולא הוי דבר שיל"מ אם יבא אליהו ויאמר דמותר כיון דאין המתיר עתיד לבא בודאי דשמא יאמר אליהו דאסור, הרי דלולי הך סברא היה לו דין ישל"מ אף דהוא ספיקא דדינא אכן מסתפקנא טובא דמ"מ יש מקום להתיר בנ"ד והיינו במה דמחלק הש"ס דנדרים בין תרומה לנדרים דתרומה לא הוי דשיל"מ כיון דליכא מצוה לאתשולי אבל נדרים מצוה לאתשולי, וביארו הרא"ש והר"ן כיון דמצוה לאתשולי הוי כמאן דאתשל, משא"כ בתרומה דליכא מצוה אף דבידו למתשיל מ"מ כיון דאין ההיתר בא בזמן ממילא מעצמו בלי מעשה, כמו מיו"ט לחול לא מקרי דשיל"מ, וא"כ בנ"ד פשיטא דליכא מצוה לאתשולי, דל"ש לומר כל המקיימו כאלו הקריב קרבן דהא צריך לקיימו מחמת איסור נבילה, ואדרבא הא א"א לאתשולי דהא נדר לדבר מצוה א"כ לא הוי כלל דבר שיל"מ. ובזה אני דן לספק אם נימא דמ"מ כיון דהשתא דפקע איסור נבילה על ידי ביטול יש מצוה לאתשולי והוי דבר שיש לו מתירין, או כיון דלא מקרי דבר שיש לו מתירין רק מכח הביטול ממילא נתבטל בכולו ומותר ואין להביא ראיה מדברי הצ"צ הנ"ל מדהוצרך לבא בטעמא דאיסור נולד חל איסור טריפה, משמע דבלא"ה היה בטל אף דלבתר הביטול איסור טריפות, חל עליו איסור נולד כמו כל אין איסור חל על איסור דמתלי תלי וקאי, וע"כ מטעם הנ"ל דהיכי דרק ע"י הביטול הוי דבר שיש לו מתירין לא מקרי דבר שיל"ם, דזה אינו ראיה דדוקא אלו אין האיסור רק אחר הביטול בזה שייך הסברא דלא שייך לחול האיסור אחר שנתבטל וגם הוי נולד איסור בתערובות דלית ביה דין ישל"מ כמ"ש הרמ"א גבי גיגית, משא"כ בנ"ד דהאיסור נדר חל מיד וכנ"ל, אלא דמתחילה לא היה עומד לאתשולי, בזה י"ל כיון דמ"מ עתה על ידי הביטול עומד לאתשולי לא בטל איסור הנדר דמקרי ישל"מ וגם אין להביא ראיה מדברי הר"ן פ"ב דפסחים שכתב דחמץ לא מקרי דבר שיל"ם כיון דגם לאחר פסח אסור אף דע"י תערובות מותר דלא קניס ר"ש ע"י תערובות, מ"מ כיון דדבר שיל"ם הוא דרבנן קרוב הדבר לומר דלא החמירו בה אלא כשהמין עצמו עתיד להיות ניתר, אבל כאן שהחמץ עצמו אסור אף דתערובות מותר לא מקרי ישל"ם עיי"ש, הרי דבעינן דוקא יש לו היתר כשהוא בעצמו בעינא ולא ע"י תערובות, דשאני התם דההיתר שיהיה לו הוא רק ע"י תערובות אבל בעינא לא יהיה היתר לעולם, משא"כ בנ"ד דגורם התערובות רק דמצוה לאתשולי וע"י השאלה יהיה לו היתר אפילו בעינא, א"כ אין ההיתר מכח תערובות רק מכח השאלה י"ל דמקרי ישל"מ, ואף דלענין זה עדיפא נ"ד מההיא דהר"ן, דהתם הוי יש לו מתירין בלא ביטול דהא ס"ל להר"ן שם דע"י תערובות לא קניס כלל אף בלא שיעור ביטול, ואלו בנ"ד לא הוי ישל"מ אלא ע"י ביטול מ"מ י"ל דתליא רק היכי דההיתר יהי' בעצמותו כשהוא בעיניה כמו נ"ד דע"י שאלה יופקע גוף האיסור אלא דתערובות גורם שקיימא לאתשולי, שפיר י"ל דמקרי ישל"מ, אבל מ"מ אף דראיה ליכא מ"מ הא י"ל מסברא כיון דיהיה נקרא דבר שיל"ם מסתעף רק מכח הביטול, אפשר לומר דלא מקרי ישל"ם אמנם כפי הראיה שהבאנו לעיל להצ"צ ממה דמקרי חמץ יש לו מתירין אף דלענין בל יראה ותשביתו צריכים ביטול מ"מ לגבי אכילה לא בטל, מזו הראיה עצמה נשמע ג"כ דאף דהתם הא דיהיה לו היתר מסתעף ע"י ביטול דהא ההיתר דלשהותו עד אחר פסח מסתעף ע"י ביטול לגבי עשה דתשביתו ולאו דב"י, ואעפ"כ מקרי ישל"ם ה"נ בנ"ד דע"י הביטול איסור נבילה מסתעף דהנדר מקרי ישל"ם, ועדיין צ"ע. ואם נדון דבנ"ד לא מקרי ישל"מ כיון דהא קיימא לאתשולי הוא רק מכח הביטול, י"ל עוד אף בנודר מביצת ספק טריפה ונתערבה לא מקרי ישל"מ מסברא הנ"ל דבלא הביטול לא קיימא לאתשולי, דל"ש בי' המקיימו כאלו בנה מזבח דהא צריך לקיימו מחמת ספק איסור, ואף דאפשר שיתברר דהתרנגולת שנולדה הביצה ממנה יהי' חי יב"ח ולא יהי טריפה ויהי' קיימא לאתשולי מ"מ אין המתיר עתיד לבא בודאי, ואפשר לכוון כן בכוונת הרשב"א וכעין דברי השואל בצ"צ דאסברה לה בנולד ביו"ט והצ"צ דחה דמקרי ישל"ם לענין איסור יו"ט, ולדברינו משכח לה פתרון בנודר ממנה, ודוק. ואזכיר מה שנראה לענ"ד לדינא באשה שנדרה מדברים שיש בהם עינוי נפש וקיים לה הבעל, להסוברים דאין חכם מתיר אחר הקמה וצריך שישאל הבעל תחילה על הקמתו ואח"כ יתיר לה החכם (כמ"ש בהגהת ש"ע סי' רל"ד] בזה אם נתערב לה מדברים אלו מין במינו בטל ברוב ולא הוי דבר שיל"מ, דתרתי בעינן מצוה לאתשולי, ובידו, והכא אין בידה דישאל הבעל על הקמחו ומצאתי אח"כ בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' ה') באחד שהדיר חבירו מנכסיו ונתערב דבטל ברוב כיון דאין ביד המודר למשאל עליו, ונדרים לא מקרי דבר שיל"מ רק לנודר עצמו, וכ"כ בלח"מ (פ"ב ה' ט"ז מהל' נדרים) והכי דייקא לישנא דהשלחן ערוך (סי' רט"ו ס"י). אב"ה זכורני שלפני שנים רבות בהיותי ביריד ווארשא ראיתי בש"ע יו"ד של אחי הרב המפורסם מה' שלמה ני' שכתב על הגליון בש"ע (סי' רי"ו סוף סעיף ב') וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחלופיהם ובגידוליהם, וכתב עלה הש"כ (ס"ק ז') בזה"ל על פלוני אסור בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו, וטען על זה אחי שי' בגליון דהא אחד מן האופנים שנתבאר הוא דבאמר פירות אלו עלי אם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גדולים מותרין, אבל הגדולים עצמן אסורים, וכתב על זה הרמב"ם ולמה לא יבוטל האיסור בגידולים שרבו עליהן, שהוא דבר שיל"ם ואינו בטל ברוב (העתיקו הש"כ שם סק"ג) והרי זהו נכון באומר קונם פירות אלו עלי דבידו להתיר, אבל באומר קונם פירות אלו על פלוני דאין ביד פלוני להתיר, מהראוי דגם גדולים עצמן יהיו מותרים דעתה אינו דבר שיש לו מתירין, וא"כ אינו בכל אופן שנתבאר].