תשובות רבי עקיבא איגר · חלק כ״ג סימן ל׳

מה שהביא ש"ב מעכ"ת הגאון נ"י דברי שו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קס"ג) להקל בביטול ואנוס על הביעור, ראיתי שכוונתי לדבריו בענין הפקפוק, לומר דמה שמכר לא היה בכלל הביטול כיון דלדעתו היה המכירה כראוי ואינו שלו, ודחה הדבר כמו שדחיתי וכנ"ל ובעיקר ראיית הפמ"א דהא בדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד וה"נ בבטלו הוי רק דרבנן ולא חיישינן לערמה, דהא בנפלו ונתפצעו קיי"ל כר"ש ובשוגג מותר, וע"ז כתב רומעכ"ת דלאו כל הענינים שוים דהא בשכח קדירה ע"ג כירה בשבת אף בשוגג אסור, משום הערמה, אע"כ דוקא בביטול אסור דהוא דרך מקרה, ולענ"ד יש לחלק בענין אחר, דבביטול איסור ליכא דררא דאורייתא דאף אם יערים ויבטל בידים ליכא איסור דאורייתא, למה דקיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק דרבנן, אבל בשהיית קדירה דהשורש דאורייתא, דהא שורש החשש שמא יחתה ויעבור על דאורייתא, ועיי' בהר"ן פ"ג דשבת, (דף י"ח ע"א) בהניח ע"ג קרקע פסק בב' הלשונות להחמיר דקרוב לדאורייתא עיי"ש ומלבד זה לענין ביטול חמץ יש לחלק ביותר, דדוקא במטביל ומעשר ומטמא ומדמע דהאיסור שלפנינו דרבנן בזה ל"ק שוגג אטו מזיד, אבל לענין שהיית חמץ בביתו הוא דאורייתא אלא דעשה תיקון ועצה ע"י ביטול, וכיון דחז"ל אמרו שלא לסמוך על תקנה זו ממילא הוי כמו דאורייתא, וי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד, כנלע"ד: