תשובות רבי עקיבא איגר · חלק כ״ג סימן י״ג

והנה לכאורה היה מקום לומר דבאמת ס"ל להמג"א דמותר בהנאה, והיינו לשיטת המג"א (סי' תמ"ט) שהסכים לדעת הב"ח דחמץ שעבר עליו הפסח ולא נודע ממי נפל מנכרי או מישראל דאסור באכילה ומותר בהנאה עיי"ש, א"כ י"ל דה"נ בספיקא דדינא דפלוגתא בירושלמי דאסור באכילה ומותר בהנאה, ולפ"ז שפיר י"ל בדעת הרמב"ם הנ"ל, דבקבל עליו אחריות דאסור רק באכילה ולא בהנאה דאף בעיקר תקנת חז"ל דחמץ ש"י שעבר עליו הפסח אין חילוק בין אכילה להנאה, ומאן דאוסר בירושלמי משום אחריות דישראל אוסר גם בהנאה, מ"מ לדידן דהוא ספק איך ההלכה, אם כהאוסר או כהמתיר, קם הדין דאסור באכילה ומותר בהנאה, כדין ס' חמץ שעבר עליו הפסח, ומה דמסיק המג"א דאסור להישראל הנפקד להחזירו להמפקיד דשמא יחזור וימכרנו לישראל היינו כיון דעכ"פ אסור באכילה חיישי' ליחזור וימכרנו ומה שפלפל המג"א אם מותר לומר הרי שלך לפניך דלא מקרי הנאה כה"ג, י"ל דשורש טעמא דמ"ד בירושלמי דמשום אחריות לא קנסו חז"ל, היינו כיון דסוף סוף אם יאסר בהנאה אין בזה פסידא להנפקד העובר, דיכול לומר להבעלים הש"ל, וכיון דהבעלים של חמץ זה הוא נכרי ועליו לא שייך קנס, ואיך שייך לקנוס להנפקד בדבר שאינו שלו, משא"כ אם היה הדין דאין אומרין באיסורי הנאה הש"ל היה שייך לקנוס לנפקד דאסור בהנאה ויצטרך לשלם דמיו לבעלים, וא"כ י"ל דזהו כוונת המג"א דהדין דיכול לומר הש"ל, וממילא לא חלה הקנס ומותר בהנאה: