תשובות רבי עקיבא איגר · חלק רכ״ב סימן ה׳

(ב) ונלע"ד דהנה ביסוד הדין דהנך נשים ששונאות א"נ להעיד שמת בעלה דרוצים לקלקלה יש בזה ב' אופנים, הא' לא דמחמת שנאה רוצים לנקום נקמתן ממנה לקלקלה בידי אדם שיהיה לה כל דין חומר דתצא מזה ומזה אלא דרוצים רק בתקנת עצמן כגון חמותה ששונאת כלתה דאכלה עמל בנה, לזה רצונה לאוסרה על בעלה שהוא בנה להפרידה ממנו, וכן צרתה רצונה להפרידה מבעל זה דלא תהיה עוד צרתה שלא תצער אותה, וכן כולם דקחשיב במתני' וכדנראה להדיא מלשון רש"י יבמות (דף קי"ז ע"ב ד"ה אמרה מת בעלה וכו') כי היכי דלבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן, מבואר דרש"י בא לתרץ בכלה המעידה לחמותה דהטעם דשונאת אותה דמגלה לבנה כל מה דעבדה כדס"ל התם לר' (דע"כ סוגיא זו דדייק דחיישי' דמסקא אדעתא על שם סופה קאי לר"י דאלו לרבנן דשונאת אותה משום כמים הפנים וכו' ליכא למפשט מיניה דבלא"ה אף מקודם שבא בנה לביתו היא שונאת משום כמים הפנים וכן מצאתי בעזה"י במ"ל] ובזה יקשה דמה תועלת לה לאוסרה על בעלה ותינשא לאחר הא מ"מ אח"ז תהי' ג"כ חמותה ומגלית לבנה, לזה כ' רש"י דתדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן לגלות לבנה מבואר דס"ל לרש"י דלנקמה בעלמא בלי מצוא תועלתה ל"ח למשקרא, וכן נראה דעת הכ"מ (פי"ב מה"ג) דעל מ"ש הרמב"ם שמא יתכוונו לאוסרה עליו ועדיין הוא קיים, כ' הכ"מ ביאור הדברים האלו דבא ללמדינו דאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ול"ח שמתוך שנאה יעידו כדי לקלקלה שאין חשודות להעיד שקרא אלא להפריד בינו ובינה עכ"ל, משמע דאין כוונתן לקלקולא דידה אלא שיהי' פירוד בינה לבעלה של זו שממנה גורם הצער והשנאה ולפ"ז יהי' הכי ג"כ כוונת הרמב"ם (פ"ז ה"ג) מ"ש לפיכך נשים שחזקתן ששונאות זו לזו א"נ להביא גט בא"י זו לזו שמא מזויף הוא ותכוין לקלקל אותה כדי שתנשא ותיאסר על בעלה עכ"ל היינו העיקר לאוסרה על בעלה זה שמביאה הגט ממנו להפרידה ממנו, ומה דכ' הרמב"ם (בהלכה ג') ואפי' היא צרתה נשואה לאחרים צ"ל דהיינו הצרה המעידה נשואה לאחר ע"י גט, אף דכבר נפרדה ממנה ואינה עוד צרה לה מ"מ א"נ להעיד לה שמת בעלה זו וכדנראה בהה"מ והכ"מ [אלא מה דטרחו למצוא מקור לזה, לכאורה היא סוגיא ערוכה יבמות (דף ק"כ ע"א) וליחוש דלמא בגט אתי לה וכו' הרי מפורש דאף דכבר יצאו בגט א"נ להעיד] וצ"ל באמת הטעם דרצונה להפקיעה גם צרתה מבעלה זה שתהיה כמותה וכענין קנאת אשה בירך חברתה אבל בהיפוך אם הצרה שמעידה עליה היא נשואה לאחר מעידות עליה כיון דכבר נפרדה מבעלה זה וכ"כ הב"ש (סי' י"ז סי"ג) בכוונת הרמב"ם, הב' דלעולם השנאה משקרת לקלקלה בידי אדם שיהיה לה כל החומר, ומה דנראה מהרמב"ם נשאת לאחר מעידות עליה וכדמסיק הכ"מ הנ"ל, צ"ל הטעם כיון דבשעת העדות אינה עוד חמותה ולא צרתה פסקה השנאה ואין חשודות עוד לשקר מחמת שנאה הקדומה ויצא להרמב"ם כן מדאמרינן גבי מת בעלי ואח"כ מת חמי דאמרינן לא בעלה מת ולא חמיה מת משמע דאלו ידעינן דמת בעלה יכולה להעיד ול"ח לשנאה קדומה ואף לפי"מ דמשנינן שם ש"ה דרגש צערא משום דכבר הרגישה חוששת ומסקא אדעתה על סופה דיבוא לביתו ויהיה לה הצער אבל במת בעלה קיימא הדין דמעידה לחמותה וכדמוכח ג"כ דעת תוס' (דף קי"ט ע"ב) מ"ט דר"א ע"ש ובמהרש"א והמ"ל נסתפק בזה אם למסקנא גם בידוע דמת בעלה חיישינן לשנאה קדומה ולא העיר מדברי תוס' הנ"ל, וביותר מדברי הרמב"ם כדכתב הכ"מ דאם נשואה לאחר מעידות עליה הרי מפורש דל"ח שנאה קדומה] ולא ס"ל להרמב"ם לחלק בזה בין חמותה דהוא רק צערא דעלמא מצרתה דהוי צערא דגופא אלא לענין מסקא על סופה, בזה כ' רש"י לחלק דביבמתה דסופה להיות צרתה והוי צערא דגופה מסקה יותר ע"ש סופה, ובפרט להרמב"ם לשיטתי' דמשמע מדברי הה"מ (פ"ו מה"ג) במ"ש הרמב"ם דביבמתה אפילו היא אחותה די"ל דס"ל להרמב"ם דיבמתה שונאה בעצמותה ולא משום דתהיה צרתה א"כ ממילא ל"צ לחילוקא דרש"י הנ"ל ולא מצינו חילוק בין צערא דגופה לאינך צערא אלא בדרך צריכותא (דף קי"ח ע"א).