תשובות רבי עקיבא איגר · חלק רכ״ב סימן כ״ט

יד) מ"ש בני (באות ה') בארוכה לברר הדין דבא על יבמתו ואמר במפורש דאינו רוצה לקנותה אם גם בזה קנאה בע"כ, דבריך בהשכל ומתוקי' מדבש, אולם בני לקושטא דמלתא אשר רצית לעשות בזה פלוגתא דרבוואתא בין הר"ן והנ"י, לא כן נראה לענ"ד, אמת דדעת הנ"י ברור דאפי' בכה"ג קנאה, דאם איתא דבע"כ א"ק, גם באומר שאינו רוצה עד גמר ביאה, לא לקני בהעראה כיון דעד שעת גמר ביאה אין רצוני לקנותה, ומה לי שאינו רוצה לקנותה כלל, או שא"ר לקנותה עד אח"ז וכמו שהעלית בעצמך, וכן כתבתי במק"א בארוכה, ומ"ש הנ"י דאמר שא"ר לקנותה אלא בגמר ביאה, ולא נקט יותר רבותא דא"ר לקנותה כלל וע"י דקדוק זה רצונך לומר תחילה דבזה באמת א"ק, זהו אינו, וכוונת הנ"י כך דזהו ודאי פשיטא דיבם קונה בע"כ, ולא בא הנ"י לחדש דין זה, אלא דעיקרו דהנ"י בנוי דלא נימא כמו, דבאשה דעלמא דהעראה קונה, ומ"מ בסתם דעתו על גמר ביאה, והי' מקום לומר דגם ביבמה אף דלא בעינן דעתו מכל מקום יש לומר דהעראה דהוי ביאה גרועה לא מחשבה ביאה אלא באחשבה לקנותה על ידה, אבל בלא אחשבה אין עליה שם ביאה כלל, וכאשר צ"ל לכאורה בדברי הריטב"א קדושין (דף ע"ז ד"ה אר"א) דכתב דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב, היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה עיי"ש, וזה תמוה איך שייך לענין האיסור דעתו, אע"כ דבלא אחשבה לא מקרי ביאה, וכדדייק הריטב"א בלשונו דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וכו'. ומ"מ דברי הריטב"א תמוהים, דהא ס"ל ג"כ כהנ"י דביבמה קונה בהעראה בע"כ הרי דמקרי בשם ביאה, ואמאי לא מקרי ביאה לענין איסור וצ"ע], לזה השמיענו הנ"י דאינו כן דהעראה הוי ביאה בעצמותו לכל דבר, אלא היכי דבעינן דעת קונה, אין דעתו ורצונו לקנות אלא בגמר ביאה, וביבמה דלא בעי דעתו קונה בהעראה, ואפילו אמר במפורש שא"ר לקנותה בהעראה, דהי' מקום לומר דזהו לא נחשב כלל לביאה, אפ"ה קונה א"כ לענין זה רבותא יותר באמר שא"ר לקנות בהעראה, היינו, דאפ"ה לא אמרינן דאז לא נחשב כלל הערתו כביאה אבל באומר שא"ר לקנותה כלל בביאה זו, בזה לא גלי דעתי' דגריעה אצלו העראה ולא נחשב לביאה, וליכא ריעותא המורה על זה רק דא"ר לקנותה וזה פשיטא דקנאה, כיון דלא בעי דעתו.