תשובות רבי עקיבא איגר · חלק רכ״א סימן ט״ז

ה) נסתפקתי יבם שבא על יבמתו וכשבא אמר במפורש שאין רוצה לקנותה אם קנה לה או לא, ומדברי רש"י ר"פ הבע"י דפירש מזיד שבא עליה לשם זנות ולא למצוה, אין ראי' דיש לומר דלא מיירי במפרש להדיא שאינו רוצה בקנינה אלא שבא עליה סתם לשם זנות ולא נתכוין לקנותה, ואי דקשי' אם לא פירש מנא ידעינן דכוונתו לזנות, י"ל דעדים ראו אותו מבחוץ שבא עליה והוא לא הכיר בהם, וכיון דביאת יבום צריכה עדים (כמבואר סימן קס"ז בב"ש סק"ב) ידוע שלא נתכוין לקנותה מדלא בא עליה בעדים, וכיון דלא נתכוין בפירוש שלא לקנותה מש"ה קנה אותה דהתורה אמרה דא"צ דעת, אבל במתכוין שלא לקנותה עדיין לא שמענו אם התורה הקנתה לו בע"כ. והרי מצינו חילוק כזה גבי חצר שקונה לו שלא מדעתו וכן ידו כמ"ש המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' ק"נ) ומ"מ רק באינו מתכוין לקנות אבל לא במכוון שלא לקנות ולכאורה הי' נראה לדייק מלישנא דהנ"י דבכה"ג ל"ק לה, דהוא כ' יבמות (דף כ"א סוף ע"ב) וז"ל, ומיהו ביבמתו אף אם גומר ביאתו ואמר שאין רצונו לקנות אלא בגמר ביאה, אין הדבר בדעתו שתורה רבתה שוגג כמזיד עכ"ל, מדלא כתב סתה אף שאין רוצה לקנותה כלל משמע דוקא כה"ג דרצונו עכ"פ לקנותה בגמר ביאה, ומש"ה קנה לה מיד בתחלת ביאה אבל באומר שאינו רוצה לקנותה כלל לא קני לה, וטעם החילוק יש להסביר עפי"מ דכ' הנ"י פ"ק דמציעא אהא דאמרינן שם (דף י') כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא ליה דלקני, וז"ל, וכיון דחכמים תקנו לו ד"א יכול לומר אי אפשי בתקחז"ל עכ"ל, והנה בר"ן גיטין (דף קפ"ב ע"ב ד"ה היכי דמי) מבואר דהקנין שקונין לו הד' אמות את החפץ אינו מתיקון חכמים אלא דחז"ל תיקנו שיהי' הד"א קנויין לו וכיון שכן הווין דידיה מדאורייתא, דהפקר ב"ד הפקר ונעשו חצירו וקונים לו החפץ מדאורייתא, ומש"ה מועיל נמי גבי גט אם נותן הגט בד"א דידה ואין כאן עקירה לדאורייתא להתיר א"א לעלמא ע"ש, ומעתה מ"ש הנמוקי יוסף בב"מ הנ"ל דיכול לומר אי אפשר וכו' אין הכוונה דאמרינן דאין רצונו שיקנו לו הד"א את החפץ, דהא קנין החפץ אינו מדרבנן אלא דאמרי' דאין רצונו לקנות הד' אמות שזיכו לו החכמים: