אלא דהיה מקום למעכ"ת לשייר דרך לעצמו, דאין חילוק לענין דרשא דמי שבשרו מותר. בין קרא דג"ה ובין קרא דאמ"ה ומ"מ ליכא קושיא דרבנן אדרבנן. דדוקא בג"ה אלו היה נאסר לב"י לא היינו דורשים מי שבשרו מותר למעט טמאים. משום מי איכא מידי. אבל באמ"ה שפיר דרשינן ומש"ה פרכינן על ר"י למ"ל קרא ל כיון דסבר יש בגידין בנ"ט ול"ש ביה מי איכא מידי. ואפ"ה לא דריש בג"ה מי שבשרו מותר. אם כן גם באמ"ה ל"ש למדרש כן ומשני דאצטריך קרא לר"א והיינו לאפוקי מדרשא דמי שבשרו מותר:
תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קע״ז סימן ה׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.