תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קס״ד סימן ט׳

גם נ"ל לומר ע"פ סברא הנ"ל דהכא א"א לחייבו מלקות על העראה, דהרי אם תחייבהו א"א תו לחייבו ממון על הגמר. כיון דנתחייב מלקות על העראה א"א שהעראה יגרום חיוב ממון. וכהעראה אחרת דמי דאינו חייב ממון על הגמר דהוי כבעולה. וכיון שכן דע"י מלקות דהעראה פטור מממון דהגמר. שוב הדרינן לכללא דמלקות אינו דוחה ממון. אלא בהיפוך דממונא משלם ודוחה למלקות והא דאצרכינן לעיל גבי זרק חץ לטעמא דא"א להנחה בלא עקירה. היינו דבלא"ה היה מחייב ממון על השיראים כיון דעדיין לא נתחייב מיתה. ומ"מ היה מחוייב מיתה על הגמר דהיינו ההנחה דהא לא מצינו בשום מקום דממון פוטר ממיתה. גם יש מקום לומר דמה בכך דכיון דע"י חיוב ממון דשיראים א"א דמעשה קריעת שיראים יגרום חיוב מיתה דעיקר חיוב מיתה על העקירה והנחה ומה בכך דבאמצע בין העקירה ובין ההנחה בשעת קריעת השיראים ליכא מעשה לענין חיוב מיתה. ואולי באמת אם קרע השיראים בשעת העקירה. בלא סברא דא"א להנחה וכו' ג"כ פטור משום דאלו תחייבהו ממון א"א דיגרום רגע זו חיוב מיתה. וכאלו עקר אחר. וכיון דאי אפשר לחייב שניהם ממון ומיתה. הדרא לדינא דקם ליה בדרבה מיניה דחייב במיתה ופטור מממון: