ובאמת נראה ליישב קושיית תוס' הנ"ל ביבמות ברווחא. דהרי הדבר ברור דאם אחד הערה בה בהכנסת עטרה. אח"כ בא אחר ובא עליה ליכא קנס. כיון דכבר הושרו הבתולים ע"י הא'. אלא דבאדם א' המערה והגומר חייבי' רחמנא על הגמר, כיון דהוא בעצמו השיר הבתולים. כמ"ש תוס' להדיא ביבמות שם. וא"כ שפיר פריך הש"ס בסנהדרין ובשמעתין. כיון דבשעת העראתו היה חייב מיתה אי אפשר שיהיה העראתו זו מביאתו לידי חיוב ממון. כאלו הוא לא עשה מעשה העראה זו וכאלו הושרו הבתולים מעצמם ע"י אחר. וממילא א"א לחייבו על הגמר. כיון דכבר נעשית בעולה מקודם. וכיון דאתה בא לחייבו ממון על הגמר מכח שההעראה היה ממנו. א"כ מעשה העראתו גורם החיוב ושפיר פרכינן דא"א מת ומשלם. וכסברא זו ממש כתבו תוס' גיטין (נ"ג ד"ה מנסך) בסוף דבריהם עיי"ש:
תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קס״ד סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.