תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קמ״ו סימן ג׳

הנה אם באנו לדון מדין הנדר בלשון הצוואה שיהיה לדודו וכו', דהוי אפשר כמו לשון אתן, מכל מקום הא כתב המרדכי פ' מי שמת (סי' תרכ"ד) בשם מהר"ם, דבאומר אתן לאחר מותי לא הוי נדר, כיון דבזמן שיחול הנדר הוא חפשי מהמצות, והרמ"א בשו"ת (סי' רמ"ח) הוסיף דאף באומר אתן לאחר ל' יום, ואף באמר אתן סתם ומת אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו. כמ"ש הריב"ש בשו"ת (סי' ש"ה) לענין שבועה עיי"ש, ונראה לי דזהו כוונת הרמ"א בפסקיו בש"ע חוה"מ (סי' רנ"ב ס"ב) מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת יורשין פטורים. ומשמע בפשוטו דנדר היינו נדר ליתן לעניים. ולכאורה קשה מ"ש מהאומר הרי עלי עולה דיביאו יורשים העולה. כדאיתא פ"ק דקדושין (דף י"ג) [ומהאי טעמא תמוהים לי דברי המרדכי פרק ד' דבב"ק (סי' מ"ד) דהוכיח דבהקדש לית ביה דין אסמכתא, דהא באומר סלע זו לכשיבא לידי אתננו לצדקה. דבהדיוט בדבר שלא בא לעולם אין בו צד קנין ואפילו הכי חל בהקדש, קל וחומר באסמכתא דמהני על כל פנים במעכשיו וב"ד חשוב, ותמוה לי. דבאתננו גם בהדיוט מהני במחייב עצמו בקנין ליתן הדבר שלא בא לעולם. כדאיתא בש"ע (סי' ס') דהקנין חל על גופו שהוא בעולם. והוא מחוייב ליתן הפירות דקל משום הכי מהני באתננו לצדקה. דאמירתו לגבוה ככתובים ומסורים דמי. וכקנין בהדיוט הוא וחל החיוב על גופו. מה שאין כן לענין אסמכתא דבמחייב עצמו בקנין לא מהני י"ל דגם בהקדש לא מהני וצ"ע] ונ"ל דהרמ"א אזיל לשיטתו דנראה מפסקיו בהגהותיו יו"ד (סי' רנ"ח ס"ז) דהמקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה. והיינו כדעת הרשב"א. דבצדקה לא אמרינן אמל"ג כמסירתו להדיוט דמי. מש"ה בנודר אתן לעניים לא הוי כנתחייב בקנין. רק דעליו מוטל לשמור מוצא שפתיו. דבפיך זו צדקה. והוי רק כמו חיוב לקיים שבועתו. דאין היורשים מחוייבים לקיים נדרו ושבועתו: