אולם לכאורה אינו מספיק, דכ"ז לפי' א' של הב"י וכדס"ל להסמ"ע דסתמא דהרא"ש היינו שיכתוב בשטר סתמא, א"כ משמע מדברי רה"ג והרי"ף והרמב"ם הנ"ל דבעלמא חיישינן לסתמא, אבל לפ' הב' של הב"י דהחליט לעיקר דהרא"ש מיירי רק שלא אמר כן דמ"מ רשאי לכתוב כן, דהוי כאלו אמר שיכתבו כזה א"כ משמע דבכתב סתמא לא מהני, ואף דהב"י כתב דנראה דהרא"ש ס"ל דטעמא דרה"ג דהאידנא בסתמא ל"ח, והביא לו סיוע דנראה כן מהרא"ש, היה באמת מוכרח לומר בהרא"ש כדס"ל להטור בדעת הרא"ש, אבל לבתר דמסיק הב"י בטעמם דמתוך טרדתו א"י להאריך שפיר י"ל דהרא"ש מיירי רק בלא אמר, אבל השטר לא נכתב סתם, ומ"ש הרא"ש וכ"כ רה"ג, היינו דלמדין מדברי רה"ג דכל שיש אמתלא לדון דלא היה דעתו להסתיר, ומה דלא צוה היה מטעם מתוך טרדתו, ה"נ האידנא במתנה דעלמא בלא אמר אין חוששין למסותרת כיון דיש לתלות דסבר דדי בזה שמצוה לכתוב דמשמע כדרך שכותבים כתבוה בשוקא, וכעין זה כתב מהרי"ט (ח"ג סי' נ"ד), אבל מכל מקום בכתוב סתם י"ל דגם האידנא הוי ריעותא דמש"ה לא כתב כן, דידוע שמחמת טרדתו לא אמר, וליכא חשש מסותרת ואין צריך לכתבו אבל במתנה דעלמא דהאמתלא דאין צריך לאמרו דנכלל בדבורו שמצוה להם לכתוב בזה דהוי כמצוה לכתוב הו"ל לכתוב כן:
תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קל״ט סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.