ולענ"ד הי' נראה להכריע, והיינו דבחפצים שאינם ידועים להעדים שהם של המערער, ואף אלו ראו מעצמם החפץ הי' נאמן לומר שלי הוא מעולם, לא מזיק ראייתם לחוד, רק מכח דבורו בפניהם שהיה של פלוני, בזה כיון דאמר שמכרו לו נאמן, כיון דעיקר חובתו הוא רק טענתו אמרינן הפה שאסר כו' דכיון דטוען מיד לקוח לא מקרי הודאה כלל, דמה לי אם טוען שלי הי' מעולם או שאומר לקוח, כיון שאומר שהוא שלו לא מקרי הודאה כלל, משא"כ היכא דידוע להעדים ההמה דהחפץ זה היה של פלוני, ואלו ראו החפץ מעצמם ידוע מיד להם שהוא של פלוני והמגו רק שלא היה מראה אותם לעדים בזה שפיר אמרינן דלא משגיחינן כלל בטענותיו של חוץ לב"ד, וממילא הוי כמו ראו פתאום בידו, ואתי שפיר ההיא דאת לא קמודית דמה שאמר מפלניא זבינתיה לא הוי הודאה, כיון שפיו הוא דמחייבו, במה דאמר שהי' של פלניא, ואיהו דקאמר לקוח נאמן, דכל שאתה בא לחייבו מכח דבורו צריכין להאמין לכל דבריו גם מה שהוא לזכותו:
תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קל״ה סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.