אמנם זהו לשיטת תוס' דמחלקי רק הא דתופס לבע"ח לא מהני והמגביה מציאה לחברו קנה, דהיינו משום דאי בעי זכי לנפשיה, א"כ מוכח דחצר עדיפא. אבל לשיטת הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת דמתרץ דמציאה לא מקרי חב לאחרים, דהוי רק מניעת רווח, [ועי' תשו' אלשיך (סי' ל"ז) דכ"כ מסברא דנפשי' בנידון שאלתו, דלא אמרו התופס לבע"ח אלא היכא דחב לאחרים אבל לא במונע רווח לאחרים עיי"ש. ולכאורה זה רק להרמב"ן תוס' הא ס"ל דגם מציאה מקרי חב לאחרים, ואפשר דכוונתו רק דלגבי בע"ח דלגבי דידיה הוי פסידא בזה לא מקרי חב לאחרים היכא דמונע מאחרים רק הרווח, משא"כ במציאה דכולם שוים בה, גם בנידן דהתם בגוף הנכסים אינו חב לאחרים רק שהיה יכול להשתכר בנכסים להרוויח בהם דהוא מלתא דאתא מעלמא משא"כ במציאה דבגוף הנכסים חב לאחרים] א"כ אין ראיה מזכיית חצר במציאה לזכיית חצר לענין קדם וגבה. דשפיר יש לומר דחצר לא עדיף משליח דא"י לתפוס לשויי' קדם וגבה:
תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קל״ג סימן כ״א
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.