תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ק״ל סימן י״ב

ואף דמלשון הרמב"ם ורוצית להשמט מבעלה משמע ג"כ דחיישינן דעושית תחבולה להשמט ממנו, מ"מ היא גופא קשיא, דמנ"ל להרמב"ם זה, ואמאי לא בפשוטו, כיון דמשקרת לומר גרשתני יהי' מאיזה טעם שיהי', כן משקרת ג"כ לומר מת בעלי, ואדרבה דזה מרווח יותר, דאם אמרינן דלר"ח ג"כ טעמא דא"נ מכח סבת שנאה, דמשום זה רוצית להשמט ממנו, ואמרינן ג"כ בארגיל הוא דליכא שנאה כ"כ, ומ"מ חיישינן לכך, א"כ מנ"ל להש"ס דלרשב"א דסובר דמחמת שנאה חיישינן לבדדמי בעינן דוקא שנאה גדולה דארגלה היא, דלמא ג"כ דבשנאה מועטת חיישינן לכך, דכיון דלר"ח לא מחלקין בין שנאה לשנאה לחוש אפילו למשקרת במזיד, מכ"ש די"ל דלרשב"א לענין בדדמי דאין לחלק בין שנאה לשנאה, ואיך תלי' זה בין טעמא דר"ח לבין טעמא דרשב"א, אבל אם היינו אומרים דטעמא דר"ח כפשוטו כיון דמשקרת בהא משקרת נמי בהא הי' ניחא, די"ל דסבירא ליה להש"ס מסברא דבארגיל הוא לא נחשב לשנאה כלל, ואינה גורמת לשום דבר לא למשקרת ולא בדדמי, אלא דלר"ח לא' באנו למדת שנאה אלא בפשוטו, כיון דמשקרת בגרשתני משקרת נמי מת בעלי, א"כ ממילא גם בארגיל הוא ג"כ א"נ, אבל לרשב"א דס"ל דאין דמיון שקר דמת בעלי לשקר דגרשתני, אלא דהטעם דמחמת שנאה אומרת בדדמי, שפיר מחלקינן בין שנאה לשנאה, וצע"ג: