תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קכ״ז סימן ו׳

ולכאורה דבר זה בא המערער ללמוד קיום מביטול. ונמצא למד ביטול מקיום. דקיום שאינו מועיל אחר מיתה תניא. וביטול לא תניא. אלא נילף מקיום. והוא ביומא (דף י"ג ע"ב) בש"ס אי חזי דקבעי למימת קדים ועייל לבי כנישתא וכו' והקשו התוס' למה לי קדים ועייל אפילו אי עייל אחר מיתתה יהי' גט למפרע כמן אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש ומת תוך י"ב חודש דחייל גם אחר מיתתי למפרע. ותירצו תוס' ישנים וז"ל דהתם קיימתה לתנאי שחיותה עד אחר י"ב חודש. אבל הכא מתה קודם שקיימה התנאי עכ"ל. שדבריהם צ"ע. מה לי מתה היא או מת הוא. כיון שהגט מצי למיחל למפרע. ע"כ נראה לכאורה דלאחר מיתה אין קיום. וה"ה אין ביטול לאחר מיתתה ולא אחר מיתתו. אך באחר יב"ח קיום התנאי ומיתה באים כאחד. ועוד שקדם קיום התנאי קודם גמר מיתה שעה סמוך למיתה והוא גוסס יודעים שלא יחיה אחרי נפלו. מש"ה מגורשת מיד. אלא שצריכה להמתין עד אחר יב"ח משום גזירה. כמ"ש התוס' והר"ן ס"פ מי שאחזו. אבל הכא ביוה"כ אי עייל לבה"כ אחר מיתתה ולא נתקיים בחיים לא מועיל קיום אחר מיתתה והוא הדין אחר מיתתו. ומשם ילפינן לביטול התנאי: