תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קכ״ז סימן כ״א

[אאב"ה הואיל דחביבין לי שמעתתיה דרב האי גיסי האדון מופת הדור הגאון דפ"ב ני' כולי האי, אשעשע בהם עוד רגע. הנה היסוד שיסד בהיתר זה, דטעמא דרבנן סבוראי משום שכל תנאי שהוא לצעורי שבק ומחל בשעת מיתתו. טוב בסברא ונחמד להשכיל ולהבין על ידו הגרסא של הרמב"ם שהיה לפני הראב"ד דאם מת הרי זו מגורשת, ומה דצריך מחילה מקודם הוא משום ספק דלמא להרוחה קמכוון, וכוונת האדון במ"ש ספק לרווחה, הוא למ"ש רש"י ז"ל (דף ע"ד ע"ב) דכתב בד"ה דלצעורה אכוון בזה"ל, דסתם מגרש את אשתו משום איבה הוא מגרשה הלכך מספיקא אמרינן לצעורי איכוין, ומה מתוק הוא מדבש לפי מ"ש מר גיסי דזהו טעם האיבעיא, לאלתר התירוה או לאחר י"ב חדש התירוה דהיינו דמספקא אי אמרינן לצעורי איכוון או להרווחה, ובכך נ"ל ליישב מה שהמציא רש"י ז"ל דטעמא דרבנן באבדה אצטליתו משום ספק לצעורי כנ"ל ומה הכריחו לכך. ובפרט דבפשוטו מוכח להיפוך מדסגיא בהנקה יום אחד, אלמא דודאי לצעורי, ונצטרך לדחוק ולחלק, ולמה ליה לרש"י כולי האי, אבל לפי דברי מר גיסי הגאון ני' הרי זה נכון, דהא זה איבעיא ולא איפשטא והוי ספק, ואולם עכ"ז בל זכיתי לירד לסוף דעת גיסי ני'. ואיך אפשר להעמיס כן בכוונת הרמב"ם והראב"ד, דאם כן הם הדברים, מהראוי שבאבדה איצטליתו יהיה גט ספק, דלצד דלהרווחא בדמים סגיא ולמה כתב הרמב"ם אינו גט, דהיינו בטל ודאי כנודע כל לשון אינו גט שברמב"ם, והראב"ד גם הוא שתק לא ענה אותו ואודויי אודו ליה בזה, אלמא דהם לא סבירי להו כרש"י]: