וביותר נראה דהריא"ז יכול לסבור כהרמב"ן דאף לאחר שהתירוה נאמן לומר שלא אמר לה כן ואף אחר שהתירוה הוי מגו, אלא דהחילוק דבהתירוה כי היכי דלא מהני הכחשת העד, דהראשון הוי כתרי ה"נ לא מהני מגו להכחישו, דכי היכי דבב' עדים לא מהני להכחישם, הכי נמי לא מהני מגו לסתור העדות משום הכי נאמן לומר שקר העדתי, במגו דלא אמרתי לה כן, ומ"מ יפה כ' הח"מ דהר"ן ס"ל דגם בהתירוה נאמן, דהא מה דס"ל להר"ן דיכול לחזור ולהגיד. ע"כ לאו מדין מגו הוא, דהא הר"ן הביא ראיה מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לאיסור כו' אם עד שלא נחקרה עדותן אומרים מבודאים היינו נאמנים, הרי שכללו כל מיני עדות, אף מה שא"צ שמעיד דוקא בב"ד עיי"ש, והרי מזה מוכח דאף אם אמרו בעצמם כן בפני הב"ד כל שלא נחקרה עדותו נאמנים לומר מבודאים היינו אף דבזה ליכא מגו, אע"כ דבעצמותו נאמן, וכמ"ש שם הר"ן הטעם דאין מדקדק בדבריו עד שרואה שנחקר עדותו בב"ד, וא"כ דבלא מגו יכול לחזור ולהגיד יפה כ' הח"מ דממילא אף בנתקבל עדותו דהשני והתירוה, הא מ"מ הראשון לא העיד בב"ד ולא דקדק בדבריו:
תשובות רבי עקיבא איגר · חלק קי״ג סימן כ׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.