תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ק״י סימן ג׳

בפשטא דמלתא נראה כיון דאפילו באומרת א"א אני יכולה לחזור באמתלא, ק"ו בנ"ד במלתא דרבנן דמהני אמתלא, בפרט דמסתייע לזה דעת הרא"ה בבד"ה דף קט"ו) שכ' בחד תירוצא דבדרבנן לא אמרינן שויא אנפשיה חד"א, וכתבתי במקום אחר להסתייע לזה דעת הנ"י פי"ג דיבמות. אאב"ה שמעתי מאחי הגאון מוהר"ש שרצה ליחס סברא זו גם לרש"י דבריש כתובות במתני' דבתולה נשאת, כתב רש"י ומתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר כשיוצא הקול שמא יבאו עדים שזינתה, ובתוס' שם ד"ה שאם העתיקו פירש"י והגיהו והוסיפו שזינתה ברצון, משום דקשיא להו דמה בכך שיאמרו העדים שזינתה אם לא ידעו שהי' ברצון הא אכתי הוי ס"ס, וע"כ צריך להוסיף או תיבת ברצון או תיבת תחתיו, ואמר אחי נ"י שי"ל שרש"י סובר כהרא"ה, דמה דמקשה בסוגיא דפ"פ ואמאי ס"ס הוא היינו דמכח ס"ס נעשה ממנו איסור דרבנן, ובדרבנן לא אמרינן שוי' אנפשי' וא"כ עד כאן לא צריכין לשנויא דש"ס, אלא כשאנו חיין על פיו לאסור מטעם שוי' אנפשי' אבל כשיהיו עדים שזינתה אף דעמדו ממרחק ואינם יודעים אם באונס או ברצון וגם אינם יודעים אם הי' תחתיו או לא מ"מ תהי' אסורה, ואמר, דבזה מתיישב מ"ש רש"י בריש סוגיא דפ"פ, אבל להפסידה כתובתה אינו נאמן (דנהי די"ל דרש"י דייק כן מדלא קאמר ר"א סתם נאמן מ"מ מאי בעי הכא בזה לפירוש הסוגיא] והיינו דק"ל מה מקשה בגמרא והא ס"ס הוא, דזהו קשה רק אם באנו עליו מטעם שוי' אנפשיה, ודלמא סובר ר"א חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכיון דאסורה מטעם חזקה לא יועיל הס"ס, לזה הקדים דמקאמר ר"א נאמן לאוסרה ולא קאמר סתם נאמן, ע"כ דסובר דלהפסיד כתובה א"נ, וע"כ לית לי' סברא דא"א טורח, ומה דנאמן לאוסרה ע"כ הוא מטעם שוי' אנפשי' ושפיר מקשה הא ס"ס הוא, והאריך בזה לייש קושיית התוס' על רש"י בריש פרקין ואין כאן מקומו לכתוב באורך אף דיש לחלק, דדוקא בא"א אני דנוגע רק לעצמה לאסרה עצמה לעלמא, זה מקרי דאמרה כן משום איזה אמתלא, אבל בנ"ד לומר על העובר שאינו ממנו דמסתעף מניה כמה דינים לענין חליצה וכדומה, כולי האי לא עביד לשקר משום אמתלא, כיון דיכול לבא מזה כמה קלקולים לדינא. מ"מ נ"ל דיש ללמוד כן מסוגיא דב"ב (דף קכ"ז) היה עובר על בית המכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי וכו', והרי דבר זה דאמר כן לפטור ממכס, הוי רק ענין אמתלא ואמרינן דאומר על עבדו בנו משום אמתלא דהברחת מכס, ה"נ בהיפוך משום אמתלא מקרי דאמר על בנו אינו בני, והרי מפורש בהגהת ש"ע (אה"ע סי' ד' ס"ט) אמר על בנו שהוא ממזר, ואח"כ אמר אמתלא נאמן. ובתשובת צמח צדק (סי' ק"ד) דן בנידון זה ממש דלא מהני אמתלא, דאולי שחדיה בממון להודות לה עיי"ש, ולענ"ד אין אנו אחראין להחמיר כ"כ בדרבנן, אף די"ל דעיניו נתן בממון לומר צדקה ממני, מ"מ הלא גם בהודה תחילה לאו ברור דמניה הוא אלא בספיקא לא גזרו חז"ל מעיקרא, דתחילת תקנתם דמעוברת חבירו לא היתה אלא בודאי מעוברת חבירו וכמ"ש בשו"ת עבה"ג (סי' א'), א"כ ה"נ כיון דעכ"פ האמתלא טובה ורחבה דעשה כן מחמת בושה וכדומה, ואזדא לה טענת שאחד"א, וחזר הדין כאלו לק כיחש בה מעולם, דמאמינים ליה בלתי בירור לדבריו והיסוד שדן הצ"צ מלישנא דהרמב"ם שכתב או שנתנה אמתלא שאין בה ממש, אינו מן הדומה, דהרמב"ם מיירי בניכר לפנינו שהאמתלא גרוע ופגום מעיקרו, דמשום סיבה כזו אין דרך לעשות כן, משא"כ בנידון דידן דהאמתלא טובה ומשובחת אין בה דופי: