תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ק״א סימן ז׳

וביותר נ"ל דאף לפי האיבעיא דהש"ס בעוברת ע"ד דאם רצה הבעל לקיימה דאינו מקיימה, לא דמתסרא עליו באיסור ביאה ואיסור ערוה, דהרי האיבעיא סתמא בכל עע"ד וכמ"ש כן המרדכי פ' המדיר, כ' הר"ם אשה שעברה על חרם או שבועה עוברת עד"מ היא ויכול לגרשה, אע"ג דאיבעי לן פ' ארוסה בעוברת עד"מ אם יכול לקיימה ובכה"ג בנודרת ואינה מקיימת מה דררא דאיסור אישות אית ביה, א"ו דהאיבעיא רק אם חז"ל רמו עליו חיוב להוציא הרשעה מביתו, ואקרקפתא דגברא מוטל לשמוע דברי חז"ל, אבל כ"ז דלא גרשה לא מתסרא ביאתה עליו, וכ"מ נמי מדברי הרא"ש ומרדכי הנ"ל דכתבו ואם רצה הבעללקיימה מיבעי ליה התם אם רצה לקיימה או לא, ולא אפשיט ולא כייפינן ליה להוציא ומיהו מצוה איכא לגרשה, ולכאורה תמוה נהי דאין כופין אותו בספיקא בגט מעושה, מ"מ יאסרו הב"ד אותה עליו מספיקא, ולא נניח אותו לקיימה בדרך אישות, ודוחק לומר משום דהוי ס' דרבנן דהאיבעיא רק בדרבנן כמ"ש תוס' סוף גיטין, אע"כ דאין כאן חשש איסור לבעלה, והאיבעיא רק אם מוטל עליו תקנת חז"ל להוציאה וכיון דמספיקא אין כופין רק דמהראוי לו לעשות כן מצוואת תקנת חז"ל, שפיר כתב דמצוה לגרשה: