תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ק״א סימן י״ב

ואפשר דזה ג"כ כוונת הגהת מיימוני, (פכ"ד מה"א) דהירושלמי מיירי רק בבא לצאת ידי שמים זולת בע"א שזינתה ומהימן ליה כבי תרי, בזה כתב הרמב"ם ה"ז חייב להוציא ואסור לבא עליה, מבואר דאסור בה, ומשמע דס"ל דזיל אפקה היינו מדינא אלא דאין ב"ד כופין לגרשה, אולם בתולדות אדם להרמב"ן (סי' קל"ג) כתב הא דאמר זיל אפקה לאו לאוסרה עליו ד"ת, דהרי אפילו קינא לה ואיכא עד טומאה אינה אסורה אא"כ נסתרה בפני ב' וכשקינא לה מאיש ידוע ואיכא עד טומאה בודאי לכאורה מאמין הוא לדברי העד, ואפ"ה אינה נאסרת עליו, אלא כי אמר שמואל זיל אפקה כדי שלא יהא לבו נוקפו קאמר, א"נ חייב לאפוקה בבא לצי"ש קאמר, וכעובדא שלהי נדרים, משמע דרק לצי"ש קאמר, אבל אין הב"ד אוסרים אותה עליו ואפשר נתכוין לזה הרשב"א במ"ש הב"י (סי' קט"ו) בשמו בשו"ת (אלף רמ"ט) דמ"ש הרמב"ם שאם א"ל אחד מקרוביו שהוא מאמינו שזינתה אשתו הר"ז חייב להוציאה ואסורה לבא עליה לא נתחוורו לי דבריו בזה עכ"ל, והיינו דמהרמב"ם משמע דמדינא הוא וזה לא נתחוור לו, רק בבא לצי"ש הוא, וכ"כ הרי"ף קדושין אבל בבא לצי"ש מחייב לאפוקה, ובהה"מ הביא על הרמב"ם דברי ההלכות אלו, וכ' עלה וזה דעת רבינו וצ"ע: