תשובות רבי עקיבא איגר · חלק ק״א סימן י׳

ומעתה אחר שבררנו דלא איבעיא לן כלל לענין איסור ולפחות לדינא משמע מדברי הרא"ש והראב"ד והטור וש"ע דבעוברת ע"ד ליכא איסורא רק מצוה לגרשה ה"נ בכיעור, ולא מצינו יותר חומרא בזה, זולת לדעת הר"מ בכיעור דבש"ס וכ"כ הרשב"א, דבשו"ת (סי' אלף קפ"ז) כתב דבכיעור הבא לצי"ש מצוה להוציא הרשעה מביתו, ומ"מ לענין דינא ממש אין ב"ד מוציאין אותה לפי שאינה אסורה אלא בקינוי וסתירה וכו', ועוד דודאי אין לך דבר מכוער יותר ממה שקינא לאשתו עפ"י עצמו או עפ"י ע"א ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני, ונכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה, אפ"ה אינה אסורה על בעלה, וגם הר"ת הלך בשיטה זו להביא ראיה דכל אותן דברים מכוערים לא עדיף מקדל"פ, משמע להדיא דאין הב"ד מורים כלל שם איסור לבעלה, רק דהבא לצי"ש מצוה לגרשה, וזה ס"ל אף בקדל"פ כן, וכ"כ ג"כ הר"ן (סוף נדרים) דדוקא לבעל נפש, אבל לדינא לא מתסרי אלא בע"ט ממש, וכ"כ הנ"י (פ"ב דיבמות) דהא דא"ר תצא מן הבעל לאו בע"כ קאמר, דב"ד לא מפקי אלא בדבר ברור, אלא לומר באם רצה להוציאה הבעל מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בע"כ שלא בכתובה, וכעוברת על דעת משה דיוצאת בלא כתובה אם רצה הבעל להוציאה: