ולזה בהכרח צ"ל דעיקר דעתן של רבותינו דאין לסמוך על עניינים ואומדנות להדדי, דאולי מצוה דרמיא עליה הוא אומדנא גדולה ביותר ולא סמכינן על אומדנא להקל באיסור החמור, אמנם לפ"ז יקשה לנו מ"ש הגהת מיימוני פ"ט מה"א דכתב שם הר"ם וז"ל, ואפילו מבורר לנו דעתו של המקדש על הגדולה, אין מחשבתו מבטלת דבר שהוצאות מפיו משמע איפכא, שדבריו בלב אינם דברים, הואיל ושינה מלשון העולם שמבררים הקדושין עכ"ל, מלשון זה משמע לכאורה דכל אומדנא שבעולם לא מהני דהויין דברים שבלב, ובזה בודאי יפלא בעינינו, דא"כ איך אמרינן לא שביק וכו', ואף אם נדחוק דס"ל באמת, דלמאי דקיי"ל כאביי ולא קיי"ל בהך סברא דלא שביק וכו', מלבד דדחוק לומר כן, קשה ג"כ דעכ"פ היאך ביאר הרא"ש זה מסברא דהויין דברים שבלב, הא ע"כ לא מקרי דברים שבלב, דא"כ גם לרבא מה מהני דלא שביק וכו' הא רבא בעצמו סבר קדושין (דף נ') דברים שבלב לא הוי דברים, אע"כ דלא מקרי דברים שבלב, וזהו תימא לכאורה:
תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק ס״ט סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Vienna, 1889
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר תניינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.