ואף דבכנה"ג יו"ד שם כתב בשם תשו' מעגלי צדק לחלוק על המהרשד"ם, ולחלק בין עידי אסורים לקדושין, מ"מ י"ל ולקיים דברי הרשד"ם, די"ל דמעיקרא טעמא דהרשב"א הנ"ל דהתורה לא הימני' לעדים, רק למי שאינו יודע אם האמת בפיהם, אבל לא למי שברור לו שמשקרים, וזהו שייך ג"כ לענין קדושין, ולזה בנ"ד דהיא אמרה בזה"ל "בייא דען ונאכטיל גריף נאך דען ריכג אויף זעטצין זאגטע ער אייניגע ווארטין וועלכע מאן פאר דייטשט האט דאס הייכט, וויר זינט דורך עוויג פערבונדען, זיא מיינטע דער מאנטיל גריף גיהער אויך מיט צו דיא פערבינדונג וכו', ודברים אלו הם לשון קדושין כמו הרי את שלי, וכפי דברים שהיה כן הוי בכלל דשתיקה לאחר מתן מעות דקיי"ל דחוששין לקדושין, דאף שהעדים אומרים שלא פירשו לה, מ"מ נאמנית דשוי' אנפשי' חד"א נגד העדים וכנ"ל, אלא דיש לצדד דשוי' אנפשי' חד"א הוי כמו עדים, ולגבי עדים המכחישים הוי תרי ותרי, ובקדושין מדינא מותרת דאוקי בחזקת פנויה, ורק מדרבנן אסור כמו בכל תרי ותרי דהוי ספק דרבנן, ולגבי דרבנן י"ל דאין חוששין לשתיקה דלאחר מתן מעות, עד כאן תורף דברי מעכ"ת:
תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק נ״ג סימן ה׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Vienna, 1889
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר תניינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.