תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק מ״ז סימן ג׳

הנה בענין הכשר העד המעיד, גם דעתי מסכים דאין לפוסלו, כי מחמת תחילת המעשה שמסר כתב הפקודה לסאלטין פשוט דאין לדונו כרודף, ואף כי לא טוב עשה בעמיו שלא גילה רז זה תחילה להאיש ההוא בכדי שימציא לו מנוס ופליטה לנפשו, אעפ"כ אין עליו שם רודף, ולעיני ההמון לא נחשב זה לאשמה, וכמו כן תחילת הרדיפה הוא ור' סיני עם הסאלטיס, יש לדונו לכף זכות שעשה כמערים לעשות עצמו כרודף בכדי שיבטח עליו הסאלטיס כי השג תשיג אותו ויניח הסאלטיס ידו מלרדוף אותו בעצמו, ויהי' בקל להנרדף להציל עצמו, אך סוף המעשה שרדף אחריו וירד לחייו כי ראה שבאו מים עד נפש ונכנס במים עד צווארו ובנפשו הוא. ואעפ"כ לא השיב ידו מבלע, זהו בודאי מעשה רשע ופשע למאד, אולם כפי הנראה מהגביות עדות לא הי' ע"ז ב' עדים דמעידים עליו שעשה כן, אלא שהוא בעצמו אמר כן בעדותו, והוי כמו הרגתיו דפלגינן דיבורו, ואף דיצא קלא פסיק שהוא הי' ברדיפתו עד שנתעלם מן העין, מ"מ בשביל קול אין לפסלו, וגם אפשר דיצא הקול ע"י תחילת מעשה הרדיפה דדנו וחשבו למשפט דמסתמא גם ידו הי' במעל הזה עד סופו: