והנה עוד בה שלישיה מה דהקשה החכ"צ בתשובה הנ"ל, דכיון דכל עיקר הנאמנות דלהשטות נתכוון הוא רק במגו דלהד"ם, איך יהיה עדיף מטענת להד"ם וכיון דטענת להד"ם לא מהני רק למי שמכחיש להעד ואומר להד"ם. אבל לגבי אידך דמודה להעד הוי קדושין ה"נ בטענת השנואה, ולזה העלה באמת דכוונת הב"ח רק דמי שטוען לצחוק נתכוונתי הוא מותר במגו דלהד"ם עיי"ש. והנה אם באנו לדמות מקדש בע"א להטמין עדים אחורי הגדר וכנ"ל, י"ל דאין כוונת הב"ח מדין מגו אלא דמדינא נאמנת מכח רגלים לדבר, כמו בהטמין עדים דנאמנת להשטות נתכוונה, אף דליכא מגו דלהד"ם, א"כ י"ל דאם רק הוא טוען להשטות נתכוון גם היא מותרת וכן בהיפוך, וכדעת הח"מ בכוונת הב"ח ולאו מטעמי':
תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק מ״ה סימן י׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Vienna, 1889
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות רבי עקיבא איגר תניינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.