תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק ל״ט סימן ג׳

בענין המגו שיש לאביה, וע"י הרשאה לאביה תליא במחלוקות הפוסקים הש"ך והתומים סי' ע"ה, ואך יש תקנה שתמכור או תתן החפצים לאביה וכמ"ש התומים דיכול למכור השט"ח והלוקח ישבע עיי"ש. ואף דיפה כתב בקצות החושן דהיכי דמסופק כמה הלוה על המשכון אינו יכול למכור המשכון למי שיודע כמה הלוה ויהי' נאמן במגו דהוי פשיעה במה דנתן החפץ לאחר, כדאיתא בסי' נ"ח, וא"כ לכאורה ה"נ במוסרת החפצים לאביה. נראה דאינו דומה להתם דהמגו דהלוקח יהי' רק נגד הלוה, אבל לא לגבי המלוה, דהא אלו טען באמת להד"ם או לקוח הי' צריך המלוה לשלם להלוה הפסד החפץ שהפסידו, מש"ה בטוען על דמיו צריך המלוה לשלם ללוה הפסידו. אבל הכא דהמגו דהאב דהחפצים שלו במגו דהי' טוען פרוע הוי מגו מעליא גם לגבי דידה לפטרה, דכיון דאלו הי' טוען פרוע היו היתומים נפסדים והיא לא היתה חייבת לשלם להיתומים. ה"נ בטענתו שהחפצים שלו והיא לא הפסידתה להיתומים, דאלו מסרתם לאביה ג"כ יכול לטעון חובו פרוע. גם התם דהמשכון ודאי חפץ דהלוה, אלא דטוען דמים עליו וגם בעל המשכון אינו טוען ברי שאחר נוטל דמיו כדינו, אבל הכא דהיא טוענת מסרתי לאבי חפצים שלו, ואני יודע האמת שאבי מחזיק בהחפצים כדין, ואנחנו הב"ד מאמינים לו במגו לא הוי כמזיק. ואף אם משכבר הודה בב"ד בסך האלף ר"ט לא הוי מגו למפרע, כיון דבשעת מעשה כשהודה בחוב אמר החפצים אלו נתתי לבתי ואני חייב להעזבון אלף ר"ט דאז הי' לו מגו ומוכח דאמר אמת, אלא דהמגו לא הי' מהני לה דהיא אינה יכולה להחזיק בחפצים ע"י מגו שלו. ואחר שהיא מקנה החפצים לו והוא הבע"ד מאמינים לו החפצים האלו נתונים ממנו כאשר טען אז כשהי' לו מגו, עכ"פ בצירוף דאף אם בעלה נתנם לה יש לה זכות בהם מכח שטר כתובתה שנכתב חוץ וכו' השייכים לגופה. אף דפקפקנו על זה במכתבי הראשון מ"מ פשטא דדברי הב"ש מורים דגם לענין זה אמרינן דדנין כפי מנהג העיר, וא"כ בצירוף זה יש לסמוך בהקנאתה לאביה ומדין מגו: