תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק ל״ב סימן ד׳

ולפ"ז מה דהוכחנו לעיל מדעת הרמב"ם דהוי רק דרבנן, י"ל דבשרצים ובהמות טמאות הוי דאורייתא מקרא דיהיה ודלא כהירושלמי דטמאים יהיו הוי דרשה גמורה, והיינו דהתם דמעולם לא היתה שעת הכושר, ורק בנבילות וטריפות הוי דרבנן, וכמ"ש החו"י, ומה דאמרינן דבחלב לאסור והיתר ל"ל קרא דכשהותר נבילה, י"ל דגם חלב א"א איסור סחורה משרצים ובהמות טמאות, ומ"ש הפ"י דבגידול חזרים ליכא איסור מה"ת, כיון דיש בו בלא"ה איסור אמ"ה, דבפירוש התירה התורה בהנאה. דברים תמוהים הם, דהא קיי"ל בחולין (דף ק"א) דאמ"ה אינו נוהג בטמאים, וא"כ אין בחזרים איסור אמ"ה כלל, ובעיקר הדין בענין ההיתר בהערמה להלוות מעות לנכרי הלוה יקנה בהם חזרים, ויגדלם בחצר ישראל המלוה וירבה עליו בשכר החצר עד שישאר מעות רווח להלוה הנכרי, בזה לא אומר לא איסור ולא היתר, דחושש אנכי שהערמה גדולה וגלוי למאד עד כמעט שהוא לחוכא ואטלולא כי תמיד עיני הישראל בזה בלקיחת החזרים ובטיפולן, ובהיפוך ג"כ להחמיר חושש אני שעי"ז יעברו בשאט נפש על האיסור, ואולי הוא בכלל מוטב שיאכלו וכו' והדבר הזה מסור להמורה בעירו לראות איזה דרך ישכון אור יותר: