תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק ל״ב סימן ב׳

ע"ד שאלה רומעכ"ת בדין איסור סחורה בדברים אסורים, אם הוא דאורייתא או לא, רבו בזה גדולי רבוואתא, מלישנא דהרא"ש בב"ק (סי' י"ב) מדכתב דאלו למכרו לנכרי אף מדאורייתא אסור, ובפרק כ"ש דריש לה מקרא וכו', משמע להדיא דהוי דאורייתא ממש, ולזה נוטה לישנא דתוס' פסחים, וכן דעת רש"ל ביש"ש ב"ק (פ"ז סי' ל"ו) וכן דעת התיו"ט פ"ז דשביעית, ודעת הר"מ די בוטין בתשובה (סי' ה') ודעת התה"ד (סי' ר') ושו"ת מנחם עזרי' (סי' כ"ט) דהוי אסמכתא, והנה הפר"ח וכן המ"ל הוכיח מדעת הרמב"ם דהוי דאורייתא, מדכתב חוץ מן החלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה. אולם כפי מה שכתב הט"ז בכוונת תוס' סוכה דבדבר המפורש בקרא להתיר אין כח ביד חז"ל להחמיר, אזדא הראיה הנ"ל, די"ל דכוונת הרמב"ם כיון דבחלב מפורש בקרא להתיר לא נאסר מתקנת חז"ל, ובשו"ת חוות יאיר (סי' קמ"ב) השיג על הט"ז, דגדולה מזו מצינו דאפילו מה שהיא קצת מצוה מה"ת מצינו שאסרו חז"ל, דהיינו רבית נכרי, בפשוטו יש לחלק, דבעלמא יש כח ביד חז"ל לאסור, אבל היכא דאסמכו לאיסורם על הקרא א"א לכלול בזה דבר המפורש בקרא שהתיר, דאיך אפשר להסמיך האיסור על הקרא, כיון דבקרא מפורש להתיר, וא"כ הכא דאסאכי' אקרא דיהי' ממילא חלב מותר, דעל חלב א"א להסמיך האיסור מקרא כיון דמפורש להתיר, ואדרבא נראה לענ"ד ראיה מוכרחת דס"ל להרמב"ם דהוא רק מדרבנן, דאל"כ למה למד הרמב"ם מן יעשה לכל מלאכה דחלב הותר מכללו שהתירו לסחור יקשה מסוגיא דפסחים בפלוגתא דריה"ג ות"ק איצטרך קרא לאיסור והיתר דתליא אם אמרינן כשהותר נבילה היא וחלבה הותרה, הא מ"מ איצטריך קרא להתיר בסחורה, אע"כ דהוי דרבנן, לפ"ז יהי' מוכרח דס"ל להרמב"ם דבכולהו אף בשרצים ובהמות טמאות הוי דרבנן, והלימוד מקרא דיהי' הוא דרך אסמכתא, דאל"כ דשרצים ובהמה הוא דאורייתא מקרא דיהי' אלא דבנבילות וטריפות הוי דרבנן, א"כ לא מצינו דאסמכוה אקרא לאסור נבילות וכדומה, ושוב ליכא ראיה מקרא דבחלב לא גזרו רבנן, דהרי בעלמא יש כח ביד חז"ל לאסור דבר המפורש שהתיר כמ"ש החוות יאיר הנ"ל, אע"כ דהכל רק דרבנן, ולכאורה נראה דדברי הט"ז הנ"ל כראי מוצקים מתוך הסוגיא, דלכאורה קשה מאד במה דפרכינן א"ה לכתחילה נמי, דלמא הוי רק מדרבנן, דהרי במתני' ג"כ דאין עושין סחורה דהוא ודאי רק דרבנן כמ"ש להדיא, ודלמא גם בנבילות וטריפות הוא דרבנן, ותו קשה לי לישנא דאי הכי, הא גם לפי דס"ל בתחילה דההיתר הנאה משום דלא יאכל אינו במשמע איסור הנאה יקשה ג"כ אפילו לכתחילה נמי, אח"כ מצאתי דעמד בזה בשו"ת מהר"ם די בוטין והניח בקושיא, ולדבר הט"ז מחוורין שמעתין, דבל"ז באמת י"ל דהאיסור מדרבנן, אבל למה דמשני דההיתר מקרא דלכם, ושפיר פרכי' אפילו לכתחילה נמי, דאין כח ביד חכם להחמיר בדבר המפורש להתיר, ונכון: