תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק י״ח סימן ה׳

ואולם בעיקר הדין דסוף טומאה לצאת דרך שער העיר אשר הביא המהרא"י דעת מוהר"ם לאסור, ושיש אומרים להתיר, ביררו לנכון הגאונים בתשו' חכ"צ (סי' ק"ג) ובשו"ת פרי הארץ להרב מה"ו ישראל צבי מזרחי (סי' י"ט) ושני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד להביא ראיה מפורשת להתיר ממתני' (פי"א) דאהלות, גבי בית שנסדק דמבואר ביש אויר מועט מפסיק לא אמרינן סוף טומאה לצאת, וזהו ראיה שאין עליה תשובה, זולת לפירושו דהראב"ד במתני' הנ"ל, ויפה כ' מעכ"ת נ"י דמ"מ כיון דהרא"ש והר"ש פירשו כהרמב"ם (פט"ז דאהלות) ראוי לפסוק כן, כמ"ש הכ"מ, ואני מוסיף, אף דילפי' הראב"ד אין סתירה לדין זה, מ"מ הא להראב"ד יש היתר מצד אחר, ממה דס"ל דאין טומאת כהנים בזה"ז, וכעין זה כ' הד"מ (יו"ד סי' נ"ד ס"א) גם כיון דלהרמב"ם והרא"ש והר"ש מוכרח דבאויר מפסיק לא אמרינן סוף טומאה לצאת, וכן דעת הי"א בפסקי מהרא"י, וכן המהרי"ל (בסי' קס"א) כתב על דברי המהר"ם האוסר דשארי רבותיו לא ס"ל כן, וגם הרמ"א (בסי' שע"א) כתב ב' הדעות, וכתב דהמיקל לא הפסיד, א"כ הוי עכ"פ פלוגתא דרבוואתא, ויש לדון בס"ס, ספק כהנך פוסקים המקילים, ספק כהראב"ד דאין דין טומאת כהנים בזה"ז, דע"כ לא כתב המ"ל שלא לדון מדין הראב"ד הנ"ל בס"ס אלא לענין טומאת מגע במת נכרי, כיון דבכל צד רבו האוסרים דס"ל דכהן מוזהר על טומאת מגע דנכרי וגם רבו האוסרים דס"ל דאיכא איסור דטומאת כהנים בזמן הזה עיי"ש שכ"כ להדיא, אבל בנ"ד דרבו המתירים בסוף טומאה לצאת דרך שער העיר, יש לצרף דעת הראב"ד דליכא טומאת כהנים בזה"ז, ודברי חכ"צ ברורים, אלא דמעכ"ת נ"י כתב ויצא לדון דדוקא באויר מפסיק ביניהם, אבל בנ"ד דהכתלים מחברים אמרינן סוף טומאה לצאת, ולענ"ד אינו כן, דלא תליא באויר מפסיק, אלא דהעיקר כך הוא, דמכח סוף טומאה לצאת לא הוי כאלו הטומאה מונחת באותו מקום שתצא דרך שם, אלא היכי דהכל באהל אחד אלא שסתימת הפתח חוצצת ביניהם אמרינן כיון דסופו לצאת דרך הפתח ההוא, הוי כאלו הפתח פתוחה, וממילא הטומאה מתפשט לשם, וזהו דינא דהמת בבית ולו פתחים הרבה, וא"כ בנ"ד דאין סוף הטומאה לצאת דרך הכותל, ונתקיימה סתימת הכותל וחוצץ, ואין דנין כאלו המת במקום שער החצר, וכן מבואר במהרי"ל (סי' קס"א) שכתב אההיא דמהר"ם ושאר רבותי לא ס"ל כן, והיו מחלקים דהתם בבית שיש לו פתחים הרבה עבדי' כאלו הדלת פתוחה והוי חד אהל, אבל כשאויר מפסיק אין לחוש עכ"ל, וכ"כ בפשיטות המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' צ"ו) אלא דהם לא הביאו ראיה, והחכ"צ הביא ראיה ממתני' דבית שנסדק ומוכח חילוק הזה, אלא דמהרי"ט כתב שם דהאמת אלו ידעינן דהמנהג שחששו לדין סוף טומאה לצאת דרך שער העיר הוי דין טעות ומתירים להם, אבל אולי כהנים נהגו סלסול בעצמן שלא לעמוד מפתח חלל השער שעתיד המת לצאת דרך שם, דאולי כי יביאוהו המת בפתע בלא ראות ויאהיל עליהם ואם מטעם זה נהגו כן, אין לבטל מנהגם עיי"ש, ואף דהחכ"צ כתב עלה, אנחנו יודעים שמחמת הנמצא בפסקים הנ"ל נהגו כן נמצא מחינן בהו עיי"ש, ולענ"ד התינח אם היה הפסקי מהרא"י ממציא האיסור, מטעם דסוף טומאה לצאת, היינו אומרים דהמנהג כן דכמשכו אחריו בדין זה, אבל באמת הלא מבואר בפסקי המהרא"י דמעיד שכבר נהגו כן ארבעים שנה ונתייסד עפ"י גאוני הדור, והוא בא ליתן טעם על המנהג דהוא משום סוף טומאה לצאת, ואם הטעם הזה טעות י"ל באמת אולי נהגו כן משום סלסול מחשש שיביאו המת פתאום לשם, א"כ לא הוי מנהג בטעות, כיון דתחילת המנהג לא היה מצד טעות הדין, וכעין זה ממש כתב המהרי"ק בשורש ס"ד לענין דם טוהר עיי"ש: