תשובות רבי עקיבא איגר תניינא · חלק קי״ג סימן י״ז

ובההיא עניינא נתקשיתי במה דמשני הש"ס ביבמות בבאו עדים ואח"כ נישאת ורמב"י היא, דא"כ מאי ארי' כהן, בישראל נמי הא הוי ספק איסור זונה להבועל, בשלמא למה דמוקמינן מעיקרא בנישאת ואח"כ באו עדים ניחא, דבבעלה ישראל מותרת דאף אם מת עתה מותרת לו כיון דנישאת לו בהיתר עפ"י ב' עדים הוי כאנוסה, [והיינו כר"ש דבנישאת שלא ברשות ב"ד לא דנו חכמים לקונסה לדונה כאלו זינתה ברצון, או דגם כרבנן דנקט בכהן, דבישראל מדאוריתא מותרת לו דהוי כאנוסה, ובאמת לאחר תקנת חז"ל גם בישראל אסורה, גם י"ל כיון דעכ"פ מותרת מדאורי' ואסורה רק מקנס לא החמירו היכי דאיכא ספיקא דתרי ותרי] ואף להסוברים דלתירוצא ב' דתוס' כתובות (דף ט') ד"ה ואב"א גט כריתות מחולק בדין עם התירוץ הראשון, וס"ל דגם באונס אסורה להבעל, מ"מ היינו היכי דלגבי הבועל הוא רצון כמ"ש הב"ש (סי' י"א סק"ג) והכי דגם הוא נשאה בהיתר ומקרי אונס גם בדידיה שריא ליה ואף דמיירי בנישאת לאחד מעידיה, וא"כ לפי עדות הכת ב' דלא מת אז והוא שיקר בעדותו היה הוא מזיד, י"ל דמ"מ בישראל משכחת בהיתר בלי נישאת לאחד מעידיה, אבל בכהן בכל ענין תצא, גם בישראל משכחת בהעידו ג' עדים שמת ונישאת לאחד מעידיה, דבזה אף ששיקר בדבריו והוא לא ידע מזה דמת, מ"מ נשואים יש לו בהיתר, דסמך על אינך ב' עדים דמעידים שמת, [ אבל בב' עדים ונישאת לאחד מהם י"ל אף לפי תקנת חז"ל להתירה בעדות ע"א שמת בעלה, מ"מ אין לדון כה"ג, דאף לפי כת הב' מקרי הוא אונס, אף דשיקר בעדותו והוא לא ידע, מ"מ נשאה בהיתר עפ"י עדות עד השני, די"ל דהכא דהיא חשבה דיש ב' עדים לא דייקא כ"כ דליכא חומר וממילא אין לה היתר רק מכח ב"ע, וכיון דידע בנפשו דמשקר וליכא רק ע"א נשאה באיסור כיון דהיא לא דייקא אזדא ההיתר דע"א, וראיה לזה מתוס' כתובות ד"ה דניסת לאחד מעידיה והא דתנן הרגנוהו וכו', ולכאורה תמוה, איך הי' ס"ד דתוס' לפרש הרגנוהו דשנים אומרים כן, הא לו יהא דגם בב' אמרינן עיניו נתן בה מ"מ דל עדותו מהכא ותשתרי ע"י עדות השני אע"כ כנ"ל היכי דיש ב' עדים המעידים ההיתר רק מכח ב' עדים, כיון דהיא סבורה שיש לה ב' עדים ולא דייקא, וכיון דאנן חיישינן דעיניו נתן בה ליכא רק ע"א, אמנם י"ל דההיא דהרגנוהו הי' אפשר לומר דאתי' כר"ש, דבב' עדים ליכא חומר ולא דייקא, אבל למה דקיימא לן כת"ק דאף בב' עדים איכא חומר יש לומר דדייקא ונשאה בהיתר על ידי עדות עד השני, אבל עכ"פ לפי אוקימתא דמיירי בב"ע ואחר כך נישאת יגדל התמיה, הא גם לישראל אסורה מספק סוטה להבועל, ואולי יש לומר דמיירי בבאו עדים דמת וניסת לישראל ואח"כ באו כת ב' ואמרו דלא מת אז אלא עתה דמותרת לבעלה דהוי כאונס וכנ"ל, ואח"כ מת בעלה הב' וניסת לכהן דתצא מטעם ספק חללה דשמא כשניסת לבעלה הב' הי' בעלה הראשון חי ונתחללה, ומה דאמרינן בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו אח"כ ניסת לבעלה זה הכהן, ולפ"ז יהי' הוכחה ברורה לדעת הסוברים דהעיקר כפי משמעות סוגיא דב"ב דטעמא דרמב"י משום זילותא דב"ד והיינו דמדינא גם בב"ע ואח"כ ניסת מותרת אלא דהחמירו, ובניסת תחילה אוקמי אדינא משום זילותא וקרא דוקשרתם דנקט הברייתא היינו בדרך אסמכתא, א"כ שפיר י"ל כנ"ל, דמיירי בנישאת לישראל ואח"כ באו עדים ואמרו דמת עתה ומת הישראל וניסת לכהן דלגבי כהן זה הוי באו עדים תחילה, דהא צריכים לחזור מהוראתן לאסרה על כהן אחר שאינו מהעדים אוסרים אותה ג"כ לאחד מעידיה ואף אם אפשר דבעלמא בתרי ותרי ונישאת ואח"כ באו עדים ואח"כ מת וניסת לעד הב' מהכת שאמרו מת דלא תצא, כיון דבשעה שבאו עדים השניים והיתה תחת בעלה לאחד מעידיה לא היו צריכים לחזור מהוראתם ונתקיים הוראתם להתיר, מ"מ י"ל שאני התם דבשעה שפסקו הב"ד שתשב תחת בעלה הב' הוי הוראה שמאמינים לעדים שאומרים מת להתירה לא' מעידיה, אבל בנ"ד דהכת הב' אמרו מת עתה, דבזה דבמה שהותרה לישב תחת הב' לא הוי הוראה דגם לפי כת ב' מותרת דהוי כאנוסה, ולגבי ההוראה ראשונה שהתירו להנשא להב' הוי עתה רק כמו התירוה להנשא כיון דעתה צריכים לחזור על שאר כהנים דתצא, אבל אם נימא כשיטת הפ"י דרמב"י מדינא קאמר דוקדשתו הוי לימוד גמור דבבאו עדים תחילה הוי חזקת א"א ומדינא תצא, א"כ א"א לומר בניסת תחילה לישראל קודם שבאו הכת הב' דא"כ אזדא חזקת איסור והוא בכלל נישאת ואח"כ באו עדים ונצטרך לומר בפשוטו דבאו עדים ואח"כ נישאת היינו דלא ניסת כלל עד שבאו עדים ואמרו לא מת, ואחר שניסת לכהן באו עדים ואמרו מת עתה, א"כ הדרא הקושיא לדוכתי' דבכה"ג אף בישראל תצא משום ספק זונה, וצע"ג: