תשובות מהרש״ל · חלק ד׳ סימן ה׳

גרסינן בפ"ק דסנהדרין והלכתא פשרה צריכה קניין ופי' רש"י אפי' בג' צריכה קניין וכן דעת התוספ' נוטה שהרי כתבו והלכת' פשרה צריכה קניין והא דלא סגי בתרי משום דהוי כמו קניין בטעות עד כאן ואע"ג דק"ל דפשרה בקניין אף ביחיד סגי וא"כ ע"כ מה שפורשו התו' אליבא דרבי מאיר הוא דבעי פשרה בג' מ"מ שמעינן מדבריה' מה שפסק תלמוד' דפשרה בעי קניין אף אג' קאי כפי' רש"י וכן פסק הרא"ש להדיא אכן רבי יוסף ט"ע כתב להדיא דפשרה בג' הוי כמו דין ואינה צריכה קניין וכן פסק הא"ז להדי' ומאחר שרבו החולקים אומר אני הבו דלא לוסיף פלוגתייהו ונאמר דאף לאות' החולקים אומר שאומרי' דאף בג' בעי קניין דוקא שלא באו לדין אלא הוה אינשי בינייהו ופשרי אות' כמו שפי' בה"ג ומשמע מדבריה' שלא נתעצמו לבא לדון כלל ומ"ה לא אלימי פשרה לאפוקי ממונא יכול לומר משטה הייתי בכם מפני שהייתם מפצירים בי אבל בתעצמו לבא לדין לתני ב"ד אין אד' משט' בב"ד ובוודאי אלימ' לאפקועי ממונא וכה"ג כתב ראב"ן להדיא ואף שכת' הרמב"ם וז"ל אעפ"י שנתרצו בעלי דין בפשרה בב"ד יכולין לחזור ולתבוע הדין עד שיקננה מידם נ"ל דוקא שבאו תחילה לדין תורה אלא שהדיינים פתחו בפשרה ואמרו להם דין תורה לא ידענו ופיתו אותו לפשרה כה"ג בעי קניין וכה"ג איירי הרמב"ם לעיל מיניה אבל אם באו לפני ב"ד לדין אותם ונתרצו לכל שימצאו הדיינים לפי ראות עיניהם פשוטה דלא בעי קניין ומה נשמר הרמב"ם בלשונו וכת' יכולין לחזור ולתבוע את הדין ולא כתב יכולין לחזור סתם אלא כלומר שאין חזרת' חזרה אלא לתבוע את הדין כמו שבאו בתחילה אבל אם היה תחילת הורדת' לפני הדיין לפשר' אין יכולין לחזו' מדבריה' וא"כ כב' ידוע מי שבא לפני בעלי בתים לדון שתחל' הורתן לדין הוא ע"י פשר' וא"כ ר' יצחק בר יעק' המכונ' זעליק שנתאמ' בדין עם ר' יונה בר יצחק לפני דיינים כאשר כתוב וחתום ומצאו ביניהם מה שמצאו אפי' אם היה דרך פשרה מאיזה צד יבא לחזור בו דכבר ידע שג' הדיינים לא בקיעי בדיני וגמירי בכל הוצריך אלא שימצאו ביניהם לפי אומד הדעת וסברתא בפרט שהקטט ההוא הוא העניין המכס שרחוק הוא לקרבו לדין תור' אלא ע"י פשר' וסבר והוי כאלו קבלו בפירש לכל אשר ימצאו לפי ראות עיניהם ואומד דעתם ועוד לא גרע מ"ג מרועי בקר בפ' זה בורר שאמרו חכמים לאחר גמר דין אינה יכולין לחזור בהן אפילו בלא קניין אעפ"י שכתב המרדכי בשם מהר"ם וז"ל הא דנאמני' עלי ג' רועי בקר ואינם יכולין לחזור ה"מ דלא נודע דטעו אבל היכא דנודע דטעו יכול לחזור בו דלא עדיף מפשרה דבלא קניין לא מהני ואפי' לאחר שהגידו הפשרה יכול לחזור בו כיון דלא קנו מיניה אע"ג דקבלינהו לפשרה ועשו פשרה כ"ש הכא דקבלוהו לדין ועשו פשרה דאדעת' דהכי לא קבלינהו דמצי למיהדר ביה דכל דין של טעות אינו דין וא"ת א"כ לר"מ דאמר יכול לחוזר בו ואי בלא טעו' מאי נפק' מיניה דיכול לחזור בו וי"ל דכ"מ שיטעון בע"א בפני ב"ד אמר ועוד נ"מ שיהיה לו זמן ב"ד ל' יום ע"כ משמע להדיא דווקא דלא טעו בדין אבל היכ' שטעו בדין כגון הכא שעשו פשרה לפי אומד דעתם לא מ"מ דע שכל הראשונים ורוב האחרונים לא פירשו כן אלא כתבו סתמא ומשמע דבכל עניין איירי והאמת שלדברי מהר"ם צריך לאדחוקי ולומר דמתנית' איירי שדנו דין אמת אלא שבא לחזור כדי לטעון טענה אחרת או בעבור זמן ב"ד ודוחק הוא: ועוד נראה דבכה"ג אפשר אפילו מהר"ם מודה דדווקא היורד לפני פסולים יכול לומ' לא ירדתי בפניהם מאחר שפסולי' מן התורה אלא כדי שידונו דין אמת כי יודע אני ומכיר בהם שבעלי סבר' ובעלי שכל הם. ומ"ה בררתי אותם כי ידעתי שימנאו הדין ויכוונו לדת תורה אבל מי שבא לפני כשרים הראוים לדין רק שאינם יודעים דין תורה על מכוונו פשיטא שלא באו בפניהם אלא כפי אשר ימצאו לאומד דעת כאשר ההרגל הוא לע"ע שבטלה בעו"ה דין תורה מחמת דיינים מקולקלים ורוב המשפטים והדינים האידנא ע"י בעלי בתים לפי סברת ואומד דעתם ומה שכתב מהר"ם בדבריו אפילו היכא דקבלינהו לפשרה ועשו פשרה כו' ומדלא אמר נתרצו לפשרה אלא קבלונהו משמע שמתחלה קבלוה לפשרה ואפי' הכי בעי קניין י"ל היינו שלא נתעצמו בדין אלא קבלו אנשים בעלמא שיעשו פשר ביניהם ולא שיש בו הדיינים בדין כמו שכתב ראב"ן לעיל ואף א"ל שאדרב' איכ' למימר איפכ' אפי' היכ' שיקבלו עליו פסולין אפ"ה פסק מהר"ם שיכול לחזור מהן אם לא שדנו דין אמת ק"ו היכא שקבל דיינים כשרים שדעתו היה שיכוונו לדין תורה מ"מ נוכל לומר בנדון זה מודה מהר"ם דהא אפילו לאחר שגמרו הדין קבל עליו לקיים ומה שאמ' מהר"ם דאפי' לאח' שהגידו הפשר' בעי קניין משמע דלא סגי בקבלת הדין לחוד א"ל בקניין מ"מ יש לחלק ולומר היינו דווק' ששתק ולא אמר מידי דהיינו לא מיחה בדין וגם לא קיבל עליו הדין שיכול לחזור אח' כך א"ל שקנה כבר אבל היכא שקבל עליו הדין להדיא לא יכול לחזור אפילו בלא קניין א"נ נוכל לומר היינו היכא שלא נתעצמו לבא בדין אלא שהאנשים באו לעשות פשרה ביניהם כמו שפירש לעיל אבל היכא שבאו לדין ונתרצו שימצאו ביניהם לפי ראותם ואחר כך קבלו אותם הדין פשיטא דלכ"ע הוי לאחר גמר ולא יכול לתזור ועוד מאחר שקבל עליו הדין ויצא כך מב"ד פשיטא דהוי גמר דין לכ"ע דהא אפי' גבי שבועה שמחוסר מעשה כמו שכתב הרא"ש פסק רש"י לאחר שיצא מב"ד בלא חזרה דהוי כגמר דין ואינו יכול לחזור וכן הסכים עמו הרא"ש ק"ו בנו של ק"ו בנדון זה בצירוף כל הטעמים והראיות שפירשתי ולא עוד שהדיינים נתנו כתב חתום שכך מצאו ביניהם דאין לך גמר דין יותר מזו וק"ו לפי מה שהוגד שנתן ת"כ לקיים ולאשר ככל אשר ימצאו דפשיטא דצריך לקיים ואין לך קבלת דין וגמר דין יותר מזה וק"ו לפי ר"ת שהחמיר בה יותר משבוע ולא רציתי להאריך בזה מאחר שלא מצאתי כתו' בכתב' פס' דין הדייני' וק"ו לפי מה שאומרי' הדיינים שבדין דנו ופסקו ביניהם כאשר מוכח קצת מתוך טענותם ובר מן דין ושבקיה ליה לכל טענותי' שבא לחזור' מתוך שלא דנו דין תורה אלא דומה בעיניו פשרה הלא יש כתב עידות מקוים לרבי יונה בר יצחק שחזרת ר' יצחק המכונה זעליק אינה מכח זה אלא שפוקר בעול תורה ודיניה ואומר בפומבי שיש לו חרטה שירד לפני דייני ישראל ואמר אני אראה איך שיפסקו לי יהודים ודייני ישראל ולא אמרו חכמים שיכול לחזור אלא מפשרה לדין ולא מדין לדבר אחר ולעשות תקנתא לרשיעי ולפי העדו' הנ"ל היה מן הראוי להוכיחו וליסרו על פי פירושים וחכמים ולהפגיע בו מדת הדין רק שלא נקראתי לבא על זה כי אם להצדיק את הצדק ושיהיה דין ומשפט בתוך ישראל ולשבר זרועי רמה האומרים ידינו רמה מי אדון לנו והדן אותי לכף זכות המקום ידון אותו לכף זכות ואקוה לקוני שכמ"ר זעליק יחזור בעצמו מדבריו אם יראה מה שכתבתי כי הוא איש נבון ובעל שכל וסברה ויחוש על עצמו ואז שלום לו ושלום לכל דייני ישראל: דברי שלמה לוריא: