ועוד נראה מאחר שחכם אחד העיד להדיא בלשון רשות נהי דלשון ידיע שהעיד החכם השני תוכל לפרש בלשון גילוי מ"מ לא ימלט שלא תפול בו ספיקא שהוא לשון נטילת רשות וא"כ הוא עומד בספ' וא"כ בא חכם הודאי ומוציא מידי חכם הספק בידו וכעין זה פסקו המחברים גבי בעיא דרבא בב"ק אי אזלינן בתר מעיקרא כו' ופריך מרבה כו' ומסיק מה דפשיטא ליה לרבה מבעיה ליה לרבא ופסקו המחברים אף שהלכה כרבא שהוא בתרא אכן הכא הלכה כרבה לפי שבא הודאי ומוציא מידי ספק אף שאין ראייה כל כך לנדון דידן שהוא לעניין עדות ואינו תלוי בסברה מ"מ זכר לדבר מיהו איכא וגם אינה צריך ראייה כ"כ מאחר שנוכל להשוות העדים שלא יהיו מוכחשי' מסתמא עבדינן הכי.
תשובות מהרש״ל · חלק ט״ו סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot Maharshal, Lublin, 1574
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות מהרש״ל, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.