שו״ת מהרי״ל · חלק ט׳ סימן א׳

וכשתולין בשר ליבש רגילין לעשנו על ידי קסמי' ורבים המעשנין טרם ישימו המאכלין כי לכתחלה יש ליזהר מציר הנוטף. ואם היה נוטף אם אין שיעור לבטלו יש לדון בו כמעשה דבית רש"י ולהצריך קליפה במסקנת התוספות: וטוב להשימו מן הצד כי בעד ירידת גשמי' לעולם נוטף: ומיום עמדי על דעתי אמרתי מנהג אבותינו הקדושים תורה היא דמהאי טעמא נהגו לעשן בחדרים שקורין וליי"ש הוי"ש. וכל שכן משום מאכלי חלב שמתקנין תחתיו דאותו ציר דין בשר ממש יש לו. אלא דכ"ע א"א בחדרים והירא דבר ית' יזהר ליבשו כדלעיל. ואחר כך להעתיקו אל הצד כדלעיל: ועל השמן שהניחה זוגתך תחת דלף ציר בשר מליחה אשר שהה כמעט יום שלם במליחתו טרם הושמה הקדירה של שומן תחתיו: לרש"י פשיט' דאין כאן בית מיחוש. שהתיר בשר ששמו בקערה אחר פליטת דמו בלא הדחה ונתמלאה הקערה מן המהול: ואפילו למאי דכתבו רבותי' דנהגו לאסור הואיל ונסתפקת אם לא נפל ציר עד שנקרש ונקפה השומן: לע"ד הוה ספק ספיק' שמא לא נטף עד שנתקש' ואת"ל קודם שמא פחו' דאחד מס' היה ולא שייך לומר דלטעמ' עבידא דאין כאן איסור אלא משום דם: ואין שייך לשער בכל החתיכות כיון שכבר פלטה כל דמה רק מה שעל החתיכות דם ומלח. אמנם אפילו ברור לך שהשומן ס' נגד הדם ומלח שעל הבשר אפילו הכי צריך קליפה כי שמא נקפה השומן קודם והציר יש לו דין רותח ואוסר כדי קליפה: ואם ידוע לך שהד' ליט' אינו ס' כנגד הדם ומלח שעל הבשר: נראה שיש לאסור אותם ד' ליט' שמא היו צלולין. וי"ב הליט' הראשון נקפו ונאסרו הד' ליט' ותחתיה כדי קליפה: