שו״ת מהרי״ל · חלק ר״א סימן ב׳

וללמוד שאר ענינים בהרהור רוב רבותינו מסקי דהרהור לאו כדיבור דמי לענין קריאת שמע וברכת המזון ואפי' למאן דאמר אין צריך להשמיע לאזנו מכל מקום צריך להוציא בשפתיו. אבל בהרהור כלל לא. וכן לענין שבת דבור אסור הרהור מותר אמנם מטיבותא דמר אמינא כל הני לא דמיין להא דהכא טעמ' מאי משום שמחה ובהרהור איכא שמחה כמו במדבר ופעמים טפי ועיקר השמחה הואמן ההרהור ואם יקרא אדם כל היום ולא יבין מה שמחה היה לו. אלא א"כ יבין. א"כ כי מהרהר בלא גירסא מ"ש ומדכתי' משמחי לב ילפינן לה. וה"נ שמחת לב הוא ולעיל כתבתי דקי"ל כר' יודא ואפי' במקו' שאינו רגיל אסור אע"ג דצריך להרהר ולעיין מה מועיל לו הקריאה עד שיעיין. והא לא דמיא אלא להא דאסור לאדם ת"ח לעמוד במקום הטנופת כו'. וכן בית הכסא ובית המרחץ דאסור להרהר בהן ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא איכא. ובשבת פר' היה שואל מחלק בין שבת להרהור דבית הכסא דבשבת כתיב דבור. והכא כתיב והיה מחניך קדוש. וכן בנדון דידן נמי כתיב משמחי לב כדלעיל. ובשבת נמי היא גופ' תימא כיון דטעמ' משום טורח ותענוג הוא מה לי דבור או הרהור. אלא נראה לי דודאי מקרא יתיר' התם אפקיה כדדרשינן מודבר דבר דאי מודבר לחוד היה הרהור בכלל אע"ג דכתב ודבר וגם בעלמא לאו כדבור דמי היינו משום כיון דטעמ' דמילתא משום טורח ותעגוג אין לחלק והאי דקרא אפקיה היינו משום דלא הקפידה תורה אלא על הדבור דמפורסם ואוושא מילתא ואין זה כבוד שבת. מידי דהוה אדברים שבצינעא דשרי בשבת ולא אסרינן אלא שבפרהסי' משום כבוד שבת אבל בט' באב ואבילות אין לחלק בלמוד בין דבור להרהור אפי' בינו לבינה ואפלו בשאר דברי' שאינה אבלו' כדפי' לעיל מאבל רבתי: