שו״ת מהרי״ל · חלק ק״ז סימן א׳

מה שכתב מר לענין נשים ובעליהן אין עמהם והגיעו ימים נוראים לענ"ד אם אין מנין זולת היוצאי. הואיל ופסק מהר"מ דמוטל על היוצאין כעל הנשארי' שכר חזן ומנין. אין בידי לחלק אם יצא ימים רבי' לפני הרגל או בקרוב. דאם כן נתת דבריך לשיעורי' כו'. דהאי יערי' ויצא חדש או חדשים ויפטר ומדת הדין לוקה. אף על גב דראיי' מהר"מ מההוא דמי שהיה ספר או בלן לרבים והגיע שעת הרגל כו'. משמע דוקא כי הגיע זמן הרגל. התם היינו טעמא דכי יש שעות מצי אמר להו השכירו אחרינא בחריקאי ולית להו פסידא. אבל הנדון דידן כולה שתא חשוב הגיע שעת הרגל דהדבר ידוע דהמנהג בכל תפוצת הגולה להשכיר חזן ומנין כמו שכתב מהר"ם ומוטל על היוצאו' כעל הנשארי' מהשתא הוא דמעכבא עלה שאם יצטרכו להמציא אחרים בחריקאה אית להו פסידא במה שאינו נשאר וקל להבין. אבל אם הוא אנוס כמו שכתב שאינו רשאי לבא במדינה איני רואה לחייבו אפילו כבר הגיע זמן הרגל. דמצי אמר אנא הא קאימנא ואונס רחמנא פטריה. אם הוא אנוס ממש. אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה בזה לא יפסידו חביריו חלקם. וכל זה לענין תפלה וימים נוראי' ומנין. אבל מה שכתבת בשותפות לא ידענא מנא לך הא כיון שבעלה אינו שמה ונשים אפי' מדרבנן אינן חייבות במצות עשה שהזמן גרמא. דנהי שמכניסות עצמן לחיובא ומברכות כדפי' רבינו תם. מכל מקום מי יצריכם ליתן אפילו ממונא כל שכן בעלה שאינו שמה. ואי צריכות לאתרוג אין זה דומה לפסקי דלעיל דימי' נוראי' דמעכבי עליה הואיל וצריכות לו להשלים המנין. וגם הוא עצמו צריך כמו שביאר מהר"ם בתשובתו ולאו כל כמיניה להפריש עצמו מהן. אבל אתרוג לא דמי לכל הני ולא להני דתוספתא לעשות לחי וקורה למבוי וצרכי ציבור אשר פסק מהר"ם דכופין זא"ז דכל חדא צריך לאותה מצוה כמו חבירו. אבל אתרוג כתב מהר"ם בתשובה דגובין לפי ממון דהידור מצוה מוטל על העשירים טפי מעל העניים אפילו כששניהם בעיר. וכל כה"ג דליתיה בעיר מנלן לחייבו ליתן מנפשות. ואם האשה תרצה לברך עליו וכולין לעכב על ידה עד שתתן לפי ממון: