תשובות הרא״ש · כלל ס״ד סימן ד׳ (ב׳)

תשובה מה שטען היורש ששטר זה נפרע ונמחל שעבודו אינו טענה כלל כיון שהשטר יוצא מתחת יד ראובן בלא קרע ובלא שובר לאו כל כמיניה לומר פרוע הוא ואם יש נאמנות בשטר אף להשביעו אינו יכול ובטענתו השנייה שטען על ההורדה שאמר ראובן ששמעון הורידו לנכסיו בסכום אותו השטר והראה ההורדה בבית דין הרי הודה ראובן שנתפרע מאותו השטר גם זה אין בה ממש כי יפה פירש ראובן טענתו שלא הורידוהו לנכסיו לפרעון אלא להוציא נכסי שמעון מיד נושיו ואין כאן חוזר וטוען אלא מתקן דבריו הראשונים וכן מוכח שהרי ראובן חזק טענותיו באותה הורדה לומר לא היה פרוע שיגבו לו בית דין שטרו מנכסי שמעון ואם היה בדעתו שההורדה היתה לפרעון אם כן מה חזוק עשה לדבריו מן ההורדה לומר שאינו פרוע ושיגבו לו שטרו אם לא היה פרוע מן הטענה הראשונה שטען היורש הרי הוא פרוע בשביל ההורדה והוי כעורבא דמייתי נורא לקימיה ועוד אם היה בדעתו שההורדה היתה לפרעון היה לו לתבוע בפני בית דין שיחזיקו אותו בנכסים שהורד בהם ועוד לא טען שהורד לפרעון אלא שהוריד אותו הלוה בפני בית דין בקרקע בסכום השטר ואין הלשון מוכיח על הורדת פרעון כי הורדת פרעון הוא על ידי שומת בית דין ובהכרזה ושלא מדעת הלוה אבל כשהלוה רוצה ליתן מדעתו קרקע למלוה אין באין לבית דין אלא מסכימים בין שניהם על דמי הקרקע והלוה כותב שטר מכירה למלוה והמלוה מחזיר שטר חוב ללוה וגם לשון ההורדה מוכחת כן שכתוב בה שהוריד הלוה למלוה בכל הבתים שהיו לו בביליירייאל ובכרם ואין מוזכר בה שומא והחלטה וניכרין הדברים שההורדה זו לא היתה לפרעון השטר אלא לפנחיא בעלמא שהגבה לו כל נכסיו בשטר מוקדם כדי להציל לו כל נכסיו משטרות המאוחרים וגם הוכחה גדולה שנשאר השטר בידו והקרקעות בחזקת הלוה וכל טענות היורש על דברים הללו אינן אלא טענות שמא ואולי דברים שהוא בודה מלבו לכן אני אומר שאינו סותר דבריו הראשונים אלא הן דבריו הראשונים עצמן ופירושן כאשר הוכחתי ועדיף הא מהא דאמרינן בחזקת הבתים (ל"א) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבא מה לו לשקר אי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן ונפסק הדין כאביי וכשראה שהפסיד בטענה זו חזר וטען ותקן דבריו ואמר אין דאבהתך היא ומינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה והא דאמרי דאבהתי היא דסמיכנא עלה כדאבהתי וקאמר גמרא טוען וחוזר וטוען טענה כזאת שאינו סותר טענות הראשונות לגמרי אלא מתקן ומיישב טענה הראשונה או אפילו בזה אינו חוזר וטוען עולא אמר חוזר וטוען ונהרדעי אמרי אינו חוזר וטוען ואפסיקא הלכתא כעולא וכל שכן בנדון זה שטענה האחרונה היא ממש פי' טענה הראשונה ואפי' נהרדעי מודו בהא ועדיפא מהא דקאמר התם ומודים נהרדעי היכא דקאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען דההוא הויא תוספת שמוסיף על דבריו לפרשם אבל בנדון זה אין צריך תוספת כלל ועל דבר השמטה שמטתי את ידי מלכתוב בענין שמטה מיום באי לארץ הזאת כי דברים רבים היו לי עם גדולי העיר מדוע אינם משמיטין כספים ואומרים שכבר נהגו בכל הארץ הזאת שלא להשמיט ואי אפשר לבטל המנהג שנהגו זה ימים רבים כי הרבה מלוות ישנות יש בארץ הזאת והביאו לי ראיה ממנהגם מיפוי לשון שטרותיהם ולא נתיישב לי טעמם ומצאתי התנצלות לעצמי על שמטת ידי עצמי שאיני מתעורר לבטל מנהגם ואומר אני דאפשר כיון שפשט המנהג שלא להשמט והכל יודעים הוה ליה כאלו התנה המלוה על מנת שלא תשמטנו שביעית נאם הכותב אשר בה"ר יחיאל זצ"ל.