תשובות הרא״ש · כלל נ״ט סימן א׳ (ב׳)

תשובה נראה לי מה שכתב המורה שהדין עם ר' יצחק מפני שרבי לוי הוכחש כמו שאמר יהודה שלא אמר לו רבי יצחק כן ושלא נתנם לו מעולם רבי יצחק בפניו והוה ליה עד בהכחשה ולאו כלום הוא כדאמרינן בפרק האומר (ס"ה) גבי שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם אינו נכון דהכחשה מיקריא היכא דקאמר עד אחד לחברו באותה שעה שאתה אומר ששמעון לוה מראובן עמי היו שמעון וראובן באותה שעה דהזמה שייכא בעדים והכחשה בלוה ומלוה או כגון האי דחזקת הבתים (ל"ג) האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה [והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה] פי' אותם שלש שנים שאתם אומרים שראובן אכלה אנו אומרים ששמעון אכלה שמכחישין אותן בגוף העדות וכן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אבל העד המעיד ראיתי דבר זה ופלוני היה עמי ואותו פלוני אומר לא ראיתי ולא הייתי עמך אין זו הכחשה כי בגוף העדות לא איתכחש כלל כי לא רמיא עליה דסהדי למידכר מי הוה עמו בעדות ודמיא להא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין (מ"א) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני אמרי לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר ולאו אדעתיה והלכתא כרבא וכי תימא שאני הכא דלא רמיא עליה למדכר משום דהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים הילכך כיון דנאמן לומר פרעתיך בלא עדים לא שם אל לבו לזכור מי היו העדים שפרע את חברו בפניהם אבל עדות דאמרינן בריש זה בורר (כ"ג) אמר רב יהודה אמר רב אין העדים חותמין בשטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהם אם כן רמיא אנפשיה ומדכר ודמיא להא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים (מ"א) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך אמר ליה ולא פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא שיתא אמר ליה לאו בארבעה הוו קיימי אתו סהדי ואמרי אין בארבעה ארבעה הוו קיימי אתו לקמיה דרבא אמר ליה זיל הב ליה מאתים זוז אמר ליה רמי בר חמא הא אמרת כל מילי דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה אמר ליה רבא קיצותא דתרעא מדכר דכירי אינשי לא דמיא להא דאמר רב יהודה אין העדים חותמים על השטר אא"כ יודעים מי חותם עמהם אינו כי אם עצה טובה קא משמע לן כדקאמר בתר הכי וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אבל המון העם אין מקפידין וכן מוכח בפ"ק דגיטין (י’) דתנן כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ומפרש בגמ' כגון דחתים ישראל לבסוף אי לאו דכותי חבר הוה לא הוי מחתים ליה לקמיה ודוקא גיטי נשים שאין העדים חותמין זה בלא זה אלמא אינם מקפידים מי חותם עמהם ושמא כותי עם הארץ חתם לפניו ועוד דל זה מהכא ואפילו חשבת ליה הכחשה במה שלוי אמר שיהודה היה עמו ויהודה היה מכחישו ואמר שלא היו דברים מעולם שלא היה עמו מכל מקום בעיקר העדות שלוי אמר שראה הקנין לא הוי מוכחש כי ההיא דחזקת הבתים (ל"א) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעתא בחזקת אבהתא אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא אמר ליה רב נחמן נהי דאיתכחש באכילתא באבהתא מי איתכחש ואיפסיק דינא כרב נחמן מדקאמר בתר הכי הדר אייתי סהדי דאבהתיה היא אמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן אסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן וכן בנדון זה נהי דהכחישו שלא ראה הקנין עמו מכל מקום לא הכחישו במה שאומר שראה הקנין ומה שכתב המורה ומה שהעיד עד האחד שראהו שדר בו שלשה שנים הוה ליה חד והשני שהעיד שראהו גם הוא דר בו הרי לא העיד על שני חזקה כי אמר שלא נתן לב על השנים אף על פי שאחר זמן חזר ואמר שנתן אל לבו וזכר שהיו שני חזקה אינו נאמן דכל מה שלא הגיד באותה שעה אינו יכול לחזור ולהגיד כדמוכח בפרק שבועת העדות (ל"א) דמתניתין שהשביע עליהם ה' פעמים וכפרו אינן חייבין אלא אחת אמר רבי שמעון מה טעם הואיל ואינו יכול לחזור ולהודות ואומר [אני] דבר זה תלוי בדיינין היאך שמעו לשון העדות כי לשון העד הכתוב בשטר יש לפרשו על שני דרכים אם אמר אני ראיתי ראובן דר בבתים ולא נתתי באותה שעה לב כמה דר בו הרי הגיד שאינו יודע לו עדות אף על פי שאמר אח"כ נתתי על לבי וזכרתי אינו חוזר ומגיד כי ההיא דשבועות העדות כיון שאמרו פעם אחת אין אנו יודעין לך עדות אינן חוזרים ומגידים אבל אם אמר איני זוכר עתה כמה דר בו יכול לומר נתתי אל לבי וזכרתי כי לא כפר שלא היה יודע אלא מה שהיה יודע בודאי אמר ומה שהיה מסופק באותה שעה לא רצה לומר ומתוך לשונו נמי משמע שבאותה שעה שדר בו היה יודע כמה דר בו אלא שעתה אינו זכור ונעשה כאלו אומר מה שברור לי עתה אומר ומה שאיני זוכר בודאי לא אומר ואם נזכר אחר כך אין חוזר ומגיד ומתוך תשובת רבי יצחק משמע שאמר העד כלשון אחרון שכתבתי שהשיב שהשני שאמר שראהו דר בהם כבר אמר שאינו זוכר כמה שנים משמע שהיה [יודע] אלא שעתה אינו זוכר ומה שכתב המורה ואין לצרף עד זה שהעיד שדר ג' שנים עם אותו שהעיד על המתנה חדא שלוי כבר מוכחש ועוד שהמתנה בעד אחד אינה כלום וזה שהיה דר בה מחמת המתנה אינה כלום כדתניא האוכל שדה זו מחמת אונו ונמצאת אונו פסולה חזקתו פסולה ועוד שאפילו לא היה אותו העד מוכחש אפילו הכי אין לצרף שתי עדיות הללו כלל משום דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ומה דאסהיד האי לא קא מסהיד האי שזה העיד על עיקר הקנייה וזה לא העיד אלא על הדירה ואפשר שהיה דר בו בשאלה או בשכירות ושתי עדיות מוחלקות הן כההיא דאמרינן בעד ודיין שאין מצטרפין דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ואף על גב דכולם לקיים השטר הם באים וכל שכן כאן שהם עדיות מוחלקות שאין תלויות זו בזו דאפשר דההיא דדר ביה שלש שנים לא מדין חזקה דר אלא מדין שאלה או שכירות כמו שאמר ר"ת (ותדע) מהא דאיתא בפרק חזקת הבתים (ל"א) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתא כו' והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי נכסי בחזקת אבהתא דילמא עדות אכילה ואבהתא שני עדיות מוחלקין הם ומה שכתב שהוכחש לוי הרי הודיתי שלא הוכחש לוי ומה שכתב שאין עד הקנייה ועד החזקה מצטרפין שזה העיד על עיקר הקנייה וזה לא העיד אלא על הדירה ואפשר שהיה דר בו בשאלה או בשכירות זה אינו נכון דכל היכא דדר ביה תלת שנין נפקא ליה מתורת שאלה או שכירות ואלו הוה ליה תרי סהדי הוה חזקה ולא אמרינן בשאלה או בשכירות דר ביה בחד סהדא נמי נפקא ליה מתורת שאלה ושכירות ועדותו קיימת אלא שע"י עד אחד אין להחזיקו בקרקע וכן מוכח בפרק חזקת הבתים (ל"ג) ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבנית ואכלתיה שני חזקה אייתי חד סהדא דאכלה שני חזקה סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא וכו' אמר להו אביי מי דמי התם חד סהדא לאורועי קא אתי אי איכא חד סהדא אחרינא בהדיה מפקינן מיניה אבל הכא חד סהדא לסיועיה קא אתי אי איכא סהדא אחרינא בהדיא מוקמינן ליה בידיה אלמא חד סהדא נמי אמרינן דלסיועיה קא אתי ולא אמרינן דילמא בשאלה או בשכירות דר ביה ונראה לי דעד הקנייה ועד החזקה מצטרפין כיון דשניהם מעידים להעמיד הקרקע בידו דהלכה כר"י בן קרחה דאמר הלואה אחר הלואה מצטרפין כגון שאחד העיד ביום א' לוה ממנו מנה והב' העיד ביום שני לוה ממנו דודאי אמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי ואפילו הכי מצטרפין כיון דלדברי שניהם יש לו מנה בידו כל שכן בנדון זה ששניהם מעידין על קרקע אחד להעמיד בידו אלא שזה מזכהו בקנין וזה מזכהו בחזקה כיון דלדברי שניהם הקרקע שלו מצטרפין ואפי' בהכחשה מצטרפין לעדות כגון אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן אחד אומר מנה ואחד אומר מאתים אמרינן יש בכלל מאתים מנה וגובה מנה וכן אחד אומר בדיוטה עליונה ואחד אומר בדיוטה תחתונה ולא דמי לעד ודיין דאין מצטרפין משום דעל שני דברים הן מעידין העד העיד על מנה שבשטר והדיין מקיים חתימת העד וליכא אלא חד סהדא אמנה והא דגרסי' בירושלמי דזה בורר רבי חנינא שמע ליה משני חזקה אלו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה ושניה ושלישית ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית שמא כלום היא ואין כל זה חזקה וחזקה צריכה שני עדים וכן כל סימן צריך שני עדים היינו אליבא דרבנן דפליגי אדרבי יהושע בן קרחה ופליג ירושלמי אגמרא דידן דבזה בורר (ל’) קאמר דמודים חכמים בעידי חזקה אף על גב דאיכא מאן דאמר דפליגי אף בעידי קרקע מ"מ בבן ובבת ליכא מאן דפליג ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.