תשובות הרא״ש · כלל ה׳ סימן ד׳ (ב׳)

תשובה תחלה אכתוב לך דין התרת חרם שהקהל מתירין בכל יום בלא פתח וחרטה ובלא יחיד מומחה וג' הדיוטות אלא מתירין לעצמן ודרשו רבותינו (חגיגה י’) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו מאין פשט היתר זה אלא ודאי אין הקהל מתכוונין לחרם ולשבועה אלא מנדין ומחרימין כל מי שיעבור על גזרתם כחרמו של עכן וכההיא דעזרא יחרם כל רכושו ואפילו אם הזכירו הציבור לשון שבועה אין דעתם אלא לנדות ולהחרים כל מי שיעבור על גזרתם וכן מצינו במעשה דפילגש בגבעה דכתיב כי השבועה גדולה היתה לאשר לא יעלה ותניא בילמדנו וכי שבועה היתה אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם וכן שבועת שאול לא היתה אלא גזרה ונדוי על כל מי שיעבור על גזרתו וכן שבועה דיהושע ביריחו לא היתה אלא גזרה דאי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נדוי החרם חל על דורות הבאים הילכך כל חרם שמטילין הקהל אינו אלא נדוי וגזירה ובכל עת שיסכימו רוב הקהל או טובי העיר שנבררו מדעת הקהל להיות כל צרכי העיר נחתכין על פיהם להתיר החרם יש להם כח להתירו הילכך בנדון זה אם בהסכמה התירו החרם הראשונה נתבטלה החרם והמכירה מכירה ואם לא הסכימו להתירה אין המכירה מכירה מנהג פשוט הוא בכל ישראל שאין מביאין עדים מחוץ לעיר להעיד על תקנתם והסכמתם אלא מקבלים עליהם עדי העיר להעיד על כל עניניהם וכשרים אפילו לקרוביהם כיון שקבלום עליהם אנשי העיר אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל.