תשובות הרא״ש · כלל כ״ב סימן ד׳ (ב׳)

אני ראיתי את רבותי נוהגין וכן אני נוהג אחריהם כשנמשכה סעודת שחרית עד שבע שעות שכבר הגיע זמן המנחה שמפסיקין סעודתן ומברכין ברכת המזון ונוטלין ידיהם ומברכין המוציא דאל"כ כיון שנמשכה כל כך זמן הסעודה לא היו יכולין לאכול סעודה שלישית אלא באכילה גסה אבל קודם זמן המנחה אין לאכול סעודה שלישית וכן מוכח בכמה דוכתין שאין סעודה שלישית אלא בזמן המנחה דתניא בפרק כל כתבי הקדש (קי"ח) מדיחים כלים בשבת לאותה שבת כיצד קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח ותנן נמי התם מצילין מזון שלש סעודות כיצד נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון שלש סעודות בשחרית מזון שתי סעודות במנחה מצילין מזון סעודה אחת וכן יש מביאין ראיה מההיא דפסחים בפ"ק (י"ג) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות ואם היה יכול לאכול סעודה שלישית קודם חצות היה לו לשייר מזון שלש סעודות ואין נראה לי ראיה משום דאפילו יפסיק סעודתו בבקר ויחלוק סעודתו לשתים מכל מקום די לו בכדי סעודה א' תרתי כריסי לית ליה ובמזון סעודה א' יספיק לו בין יאכלוה בהפסק בין שלא בהפסק וכשהוא מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית ודוגמא לדבר היה יושב ואוכל וקדש עליו היום שמפסיק ומברך [ברכת המזון למאן דאית ליה דמקדש וחוזר ואוכל ה"נ מסיח דעתו] בברכת המזון וקובע לו סעודה שלישית.