תשובות הרא״ש · כלל י״ד סימן ג׳ (ב׳)

והא דלא מברכין עליה שהחיינו אף על גב דבאה מזמן לזמן אומר אני כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל לתקן את הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד סמכינן ליה אזמן דרגל מידי דהוה אעושה סוכה ולולב לעצמו שמחויב לברך שהחיינו על עשייתו אלא דסמכינן אזמן דרגל ויבדוק בכל המקומות שרגילין כל השנה להכניס שם חמץ כגון אוצרות יין שמסתפקין מהם לפי שפעמים שהשמש עומד באמצע הסעודה להביא יין ובידו פרוסת לחם ושוכחה שם וכללו של דבר כל החדרין והעליות צריכין בדיקה מטעם זה דלפעמים אדם נכנס בהן וחמץ בידו וכן חורי הבית שהן למעלה מג' טפחים ואין גבוהין יותר מקומת אדם וכן זיזין הבולטין מהכותל כשיעור זה צריכין בדיקה חור שבין אדם לחברו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו חור שבין יהודי לארמאי אין צריך לבדוק (עוד) שלא יחשדנו הגוי בכשפים ואף על גב דשלוחי מצוה אין ניזוקים היכא דשכיח היזקא שאני ואחר שגמר יאמר כל חמירא דאיתיה ברשותאי דלא חזיתיה ודלא בערתיה להוי חשיב כעפרא דארעא ואז הוי הפקר ולאו דידיה ולא עבר בבל יראה ובל ימצא ויקבוץ כל החמץ הנשאר בביתו וישימנו במקום משתמר מעכברים כגון בתיבה או יתלנו באויר והכי איתא בירושלמי כיצד הוא עושה בו כופה עליו הכלי כפה עליו ולא מצאו אומר אני יד נטלתו לא כפה עליו כלי ולא מצאו צריך לבדוק אותו בית ולסוף ד' שעות ביום יוציא כל החמץ מהבית ויבטלנו ואף על פי שבטלו בלילה אחר הבדיקה חוזר ומבטל שנית בשעה שמוציאו מהבית לפי שקונין פת גם ביום וגם הפת שביטל בלילה חוזר וזוכה בו כשהוא אוכל הילכך טוב שיבטל פעם שנית כל החמץ הנשאר בבית ומה שאין מברך על ביעור חמץ בשעה חמשית שמוציאו מהבית והוא מצוה מהתורה דכתיב ביום הראשון תשביתו שאור ודרשינן בפרק קמא דפסחים (ה’) דיום הראשון הוא ארבעה עשר ואומר אני דהוצאת חמץ מהבית קודם זמן איסורו לא נפיק מתשביתו דהא לרבי עקיבא דתשביתו היינו שריפה ולא צותה התורה לשרפו אלא לאחר שכבר נאסר מידי דהוה אנותר אבל בעוד שמותר באכילה למה ישרפוהו ומה שמוציאין אותו מהבית היינו שלא יבוא לאכלו ואין מפורש בזה מצות עשה מן התורה שיהא מצוה לברך עליו ומן הראוי היה שיברך קודם בדיקה על בדיקת חמץ ותקנו לומר על ביעור חמץ לפי שאחר הבדיקה הוא מבטל והיינו ביעור לחמץ שאין ידוע לו ומצניע הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית וכל עסק זה נגרר אחר ברכה של הבדיקה שהיא תחלת הביעור ונגמר בשעת הביעור ואין צריך לשרוף החמץ אלא נותנו לגוי או זורקו לכלבים דאין חמץ טעון שרפה אלא לאחר (שש) שכבר נאסר.