תשובות הרא״ש · כלל י״ג סימן א׳ (ב׳)

תשובה אמרינן בריש שור שנגח (ל"ו) ההוא גברא דתקע ליה לחבריה וחייבוהו ליתן לו פלגא דזוזא אמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ליה ניתביה לעניים הדר אמר ניתביה ניהלי ואיזיל ואברי ביה נפשאי אמר ליה רב יוסף כבר זכו בה עניים ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן שרב יוסף הוה גבאי של עניי העיר כדאיתא בפרק החובל (צ"ג) והקשה ר"י ז"ל ואמאי לא זכו עניים באמירתו לגבוה דאמרינן בפיך זו צדקה ותירץ שאין אדם יכול להקדיש או ליתן צדקה דבר שלא בא לעולם והחוב הוי דבר שלא בא לעולם ונהי שאם היה אומר חוב זה כשיבא לידי אתננו להקדש או לצדקה מסתברא דמחייב לקיים דבריו מטעם נדר מכל מקום זה לא נדר כלום אלא אמר תנהו לצדקה וזה לא הועיל כיון שלא בא לעולם עכ"ל ומזה תלמוד שאלתך אם קנאו על דעת שיעשה הקדש ולא הוציא בפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר בפרק שלישי דשבועות (כ"ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו איתיביה מוצא שפתיך וכו' עד גמירא גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב ומשני שאני התם דכתיב כל נדיב לב ופריך ונגמר מיניה ומשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ופריך הא ניחא למאן דאמר אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר ומשני חולין מקדשים לא גמרינן והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא צדקה הילכך צריך להוציא בשפתיו וכן אם אמר קרקע זה לכשאקננו יהא הקדש אינו כלום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל אם אמר קרקע זה לכשאקננו אקדישנו או אם אמר להקדש אתנהו הוי נדר עליו וצריך לקיים את נדרו אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.