תשובות הרא״ש · כלל ק״ז סימן ו׳ (י״א)

[ועוד דאמתלאות וחומר רבותינו בעונש והחרם שהטילו לא הודה רבי ישראל לפני אנשים המיוחדים להודות בפניהם על האבידה שאבד ר' שלמה אלא הלך ולקח אנשים אחרים והודה בפניהם ואומר שהשטר הוא בידו ופרעו וקרעו ואם הוא כדבריו למה לא הודה בפני האנשים המיוחדים לכך ובפני הקהל ועוד קודם שהטילו החרם היה לו לומר לר' שלמה בפני כל הקהל אם אתה רוצה להטיל חרם על חפצים שאתה אומר שאבדת זה תוכל לעשות אבל מה לך להזכיר שטר בתוך אבידה שלך כדי להוציא עלי שם רע ולביישני והלא פרעתיך והרי השטר פרוע בידי ולא היה לו להעלים פריעות השטר ולהודות אח"כ במסתרים בפני אנשים שלא נתיחדו לכך שיודה בפניהם אלא ניכר מתחילה ועד סוף שכל דבריו ומעשיו של רבי ישראל במחשך ובסתר ועוד על הכתב ששלחו זקני ויליאריאל וזקני אלמעדן וצוו להטיל חרם וכתוב בכתב פנים ואחור ואמר ר' ישראל עליו שהוא מזויף כי החרמות שהיו קצת מטושטשות נתקיימו בבית דין באותו הכתב מוכיח שלא השיב ר' ישראל ולא הודה שהשטר היה בידו פרוע בחרם הא' שהטילו גם כי השיב ר' ישראל על זה בויליריאל בפני הרב ר' משה בן חביב ש"ץ תשובות חבילות חבילות שאין בהן ממש מ"מ ניכרים דברי אמת וזו היא הוכחה גדולה כיון שהיה שם בשעת הטלת החרם ולא אמר כלום ואפי' אם לא היה בבית הכנסת כשהטילו החרם ואח"כ נודע לו היה לו לומר מיד השטר פרוע בידי וקרוע ומדלא אמר כך באותה שעה בודאי לא פרעו דלמה שתק על החרם ולא אמר הדבר ודמיא הך מילתא להא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (ל"א) והיכא דהוה קאי בבי דינא ולא טען ונפק ואזל לאבראי והדר אתי לבית דין וטעין דאין טוען וחוזר וטוען מ"ט דאמרינן טענתא אגמרוהו כלומר למדוהו לטעון שקר שאם הוא אמת מה שטוען עתה למה לא טען אותה מתחילה אלא גמרוהו עתה לטעון שקר גם בנדון זה כי היכי דאמרינן בההיא דחזקת הבתים מסתמא כשאדם עומד בפני בית דין טוען כל הטענות שזכותו תלוי בהם ואם היתה הטענה שהוא טוען אחר שיצא לפני בית דין אמת היה טוען אותה מתחילה כשעמד בפני בית דין ולא תלינן שמא אח"כ נזכר לאותה טענה מעצמו אלא ודאי אמרינן מדלא טען אותה מתחלה שקר היה ואחר שיצא מפני בית דין למדוהו לטעון שקר ואין טוען וחוזר וטוען כ"ש בנדון זה שהחרם כופה אותו לומר האמת שהוא יודע ואם הוא אמת שפרעו לו לא היה עובר על החרם ולא מחזקינן ליה ברשע שעבר על החרם במזיד ועוד למה יעלים את זכותו לומר שהוא פרוע וקרוע ואף קודם שהטילו החרם כששמע שהיו רוצים להטיל את החרם היה לו לומר למה תטילו חרם על שטר זה הלא בידי הוא ופרעתיו והחזירו לי אלא ודאי באותה שעה לא היה בידו ואח"כ למדוהו לטעון שקרים] ועוד כדי לברר הדבר דקדקתי עם הבעלי הדינין לפני סופרי העיר לפי הזמן הכתוב בפנקס וכפי הזמן שהיה רבי שלמה זה שרוי בתפיסה ולפי זמן הטלת החרמות שכל זמן הפרעון שאמר רבי ישראל שפרע לרבי שלמה כל החובות הנזכרים בפנקסו ואמר שפרע מקצתן קודם תפיסת ר' שלמה ומקצתן אחר שיצא מהתפיסה ושערנו אני והסופרים לפי הזמנים שכל אותו הפרעון בין לפני התפיסה ובין לאחר התפיסה נעשה הכל בט' חדשים ואיך יתכן שחובות מרובין כאלו בזמן קלקול החובות יגבו כולן בזמן קצר כזה בלי קול ועוד רגלים לדבר וידים מוכיחות שזה כמה שנים היה רבי שלמה זה מרדף אחר רבי ישראל שיעשה לו דין פעמים בטולטילה לפני החכם רבי יעקב בן קרשף ופעמים לפני ופעמים לפני דייני עירו ותמיד היה נשמט רבי ישראל מלעשות לו דין עד שדחקו לבא לפני המלכה תבורך מנשים והיא צותה עליהם לבא לכאן ואלו היה אמת כדבריו למה נשמט וברח מן הדין אדרבה כיון שפרע ונשאר הפנקס שהוא חתום עליו ועוד עד אחר היה לו לרדוף אחריו לתבעו לדין ולהוציא הפנקס מתחת ידו כי הפנקס הזה היה נעשה לראיה ולברר העסק ביניהם ולכך חתמו שמותיהן עליו והחתימו עד אחר עמהם כדי שלא יוכל שום אחד מהם לכפור ולשנות מכל מה שכתבו בפנקס והפנקס הוא פוגם את השטר כי הוא י"ב אלף זהובים והפנקס הוא י' אלפים זהובים ומעט יותר והוא עיקר וחשיב טפי מהוציא עליו כתב ידו דאיפלוג ביה רבוותא אי נאמן לומר פרעתי אי לאו וטעמייהו דהני רבוותא דאמרי דמהימן לומר פרעתי משום דכיון דאין עליו אלא חתימת ידו ואינו שטר ממש לא חשש ליקח ממנו כתב ידו כשפרעו ולא מצי אידך למימר שטרך בידי מאי בעי אבל פנקס זה [שחתמו] שני בעלי הדבר עליו והחתימו עד אחד עמהם ודאי לברר כל העסק נעשה ושלא יהא שום אחד מהם נאמן לשנות מכל מה שנכתב בפנקס אם לא שיחתמו שניהם על כל מה שישתנה ויתחדש ביניהם ובהא מודו כולהו רבוותא דלא מהימן לומר פרעתי כל זמן שהפנקס בידו ואעפ"י שהפנקס הוא יוצא מגוף השטר אין לומר מאחר שהשטר יוצא מתחת יד הלוה קרוע והוא אומר שפרע ואם כן הפנקס הנשרש ויונק מן השטר כמאן דליתיה דמי האי טעמא ליתא דאדרבה אית לן למימר משום דחדשו הדברים שביניהם וכתבו כל עיסקא בפרט וכל שטרי החובות וגרעו ופגמו השטר וחתמו שניהם על הפנקס ועד א' עמהם והיה הפנקס הזה עיקר בעיני המלוה ולא נזהר לשמור שטרו ובא ליד הלוה וקרעו ולא מהימן לומר פרעתי עד שיהיו בידו שני השטרות שנכתבו על עסק זה וכיוצא בזה מצינו בפ' בתרא דבתרא (קס"ח) מי שבא ואמר אבד שטר חובי אעפ"י שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבים במה דברים אמורים בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבים חוץ מן האחריות שבו רשב"ג אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין וכן היה רשב"ג אומר הנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכמים אומרים מתנתו קיימת וקא מיפלגי באותיות נקנות במסירה רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה פי' רשב"ג סבר דאותיות נקנות במסירה ויש לחוש שמא החזיר לו השטר וחזר המכר ואם נכתוב שטר אחר ללוקח אפילו יוציא המוכר שטר שהחזיר לו לא יועיל לו כי יאמר הלוקח ב' שטרות היו לי ממך ולא החזרתי לך כי אם אחד וכל זמן שהאחד בידו לא חזר המקח אלמא חזינן דמי שיש בידו שני שטרות של מכר או מתנה ועשה מסירה מא' מהם אינו מועיל עד שימסור לו שניהם ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרשב"ג אלא משום דסברי דאין אותיות נקנות במסירה וצריך למיכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודיה וכיון דכתב ליה הכי קני אבל לא פליגי על סברת רשב"ג ואי הוו סברי אותיות נקנות במסירה הוו מודו ליה דצריך למסור לו שני השטרות וכל שכן במלוה שיש עליה שני שטרות דלא מצי למימר לוה פרעתי עד שיהיו בידו שני השטרות דמצי למימר ליה מלוה שטרך בידי מאי בעי אם איתא דפרעיה כי לא היה לו לפרוע עד שיתן לו שני השטרות ומה חשש המלוה לשמור שני השטרות כיון שאחד מספיק לו הילכך כל זמן שהפנקס ביד המלוה לא מצי לוה למימר פרעתי ומיהו אם היה שטר הלואה היה הדין כך אבל כיון ששטר עיסקא הוא וקיי"ל כל שטר עסקא פלגא מלוה פלגא פקדון בחלק הפקדון נאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו כדאמרינן פרק המוכר את הבית (ע') גבי שטר כיס היוצא על היתומים אבל בחלק המלוה לא מצי למימר פרעתי אבל מאינך טעמי אומדנות ואמתלאות שהחזקתי דבריו שקר לא מצי למימר כלל פרעתי.