שאלת ראובן ירד לתוך כרם שמעון לעבדו שלא ברשות כי לא היה בעיד וראובן זה עבד את הכרם ההוא בשנים שעברו ברשות שמעון ובזאת השנה הלך שמעון חוץ למלכות וחמיו וגיסו של שמעון חלו פני ראובן שיעבוד הכרם כמו שעשה בשאר השנים שעברו כי שמעון היה חייב לראובן סך ידוע בשבועה ועבד השבועה והלך לו וכשחלו חמיו וגיסו של שמעון לראובן שיעבוד הכרם אומרים כי ראובן השיב להם כי לא היה רוצה ואחר זמן נמלך ראובן ועבד הכרם מעצמו בלי שישאל רשות לא משמעון ולא מחמיו ולא מגיסו וחמיו וגיסו ידעו שראובן היה עובד הכרם ולא מיחו בידו כלל וגם שמעון לא שלח מחאה ולא גלה בדעתו כלל ואם היה יודע בודאי כי לא היה רחוק כל כך. ועתה טוען שמעון שיש לראובן להפסיד אף דמי הוצאתו אין צריך לומר שאין לו ליטול מחצית הפירות כמו שהיה נוהג ליטול בשנים שעברו כי הוא טוען כי לפי שירד שלא ברשות הוא כאנס ותבע לראובן בפני הגזבר בקול אונס כמנהג המתרעמים מהאנסים וטוען שיש לקנסו לראובן כאנס וגזלן אין צריך לומר שאין לו ליטול כלום. וראובן שכנגדו טוען כי ח"ו שהוא יהיה אנס אבל יען חלו פניו פעמים רבות חמיו וגיסו שיעשה הטוב והישר בעיני אלהים ואדם שלא היו מוצאים אדם לעבוד את הכרם ההוא עם היות שלא רצה כשחלו פניו יען הם היו בעיר וידע בברור שלא היה להם מי שיעבוד הכרם ואדם אין לעבוד את האדמה ירד לעבדה וברשות הוא מדלא מיהו חמיו וגיסו ועוד שאף לגזלן שמין לו וידו על התחתונה ועוד שאפילו יהיה יורד שלא ברשות הנה היורד שלא ברשות ונטע שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה והנה זאת הכרם כשדה העשויה ליטע כי אין אדם מניח כרמו שמיר ושית ואף אם יאמר שהוא היה רוצה בכך אין בדבריו כלום דבטלה דעתו שאין אדם רוצה להניח כרמו בלי עבודה וגם הוא היה רגיל לתתה בכל שנה למחצית ויותר. ועוד טוען ראובן שברשות שמעון ירד בה ששמעון שלח לו כן ע"י יהודה בנו של ראובן שהיה חוץ למלכות שחלה פניו שיחלה פני אביו לעבוד הכרם למען השם ב"ה ועם היות ששמעון כופר בזה אין להאמינו כי שמעון זה מוחזק ומפורסם באדם רע ובליעל ובפרט בעבריין כמה פעמים ועתה שעבר על שבועתו ולא פרעו וראובן מוחזק באיש תם וישר ולזה ראוי להאמין ראובן ולא שמעון:
תשובות הריב״ש · חלק תקט״ו סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Rivash Responsa, Vilna, 1879
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הריב״ש, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.