תשובתי שהדין עם השוכר שכיון שקנה הקרקע לזמן המושכר לו בקנין גמור ובכסף הרי הוא שלו לזמן ההוא ואינו יכול להסתלק ממנו בדבור בלבד אפילו בפני עדים כי אם בקנין גמור דשכירות מכירה ליומיה היא כמו שאמרו ז"ל (בב"מ נ"ו:) ואפי' במי שמשכן קרקע לחברו לזמן ידוע סתם ומנהג המקום הוא שאין מסלקין המלוה מן הקרקע תוך הזמן אע"פ שפורע לו מעותיו אמרו בגמרא במסכת בבא מציעא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ז:) שאם אמר המלוה ללוה תוך הזמן אם תפרעני אני אסתלק מן הקרקע אין בדבריו כלום ויכול לחזור בו אלא אם כן קנו מידו וכ"ש שאין זה מפני מנהג לבד אלא שהתנה בפירוש בשטר ובקנין שלא יסתלק כל הזמן ההוא ואם כן כשהודה אחר כן שיסתלק צריך קנין. ועוד שהרי בההיא אינו מחזיק בקרקע אלא מפני ההלואה ואעפ"כ אינו יכול להסתלק אלא בקנין כל שכן בכאן שהוא שכירות גמור ומכירה ליומיה שכיון שקנה הקרקע לשכירותו הזמן ההוא בקנין גמור מעתה הקרקע קנוי לו ואע"פ שלא החזיק בו ואין מועיל הסלוק אם לא בקנין זהו מה שנראה לי בזה ולבקשת הנכבד הזה חתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה:
תשובות הריב״ש · חלק תק״י סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Rivash Responsa, Vilna, 1879
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הריב״ש, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.