תשובה עם היות שאין נראה שתמנה הראיה מצוה לעצמה כמו שכתו' בספר עמודי גולה כי אין זה נתינת טעם למצוה זו כמו שאמרו ז"ל (במנחות מ"ג:) וראיתם אותו ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה וטעם המצוה אין ראוי שתמנה מצוה לעצמה ושאר מוני המצות לא מנוה מצוה לעצמה אבל כיון שהראיה היא תכלית ראשון למצוה זו כדי שיבא לתכלית האחרון שהיא קיום המצו' טוב וראוי להסתכל בציצית בשעת העטיפה כשמברך עליה וכן אני נוהג ואתה שנהגת להסתכל בה בשעת קריאת שמע כשאתה מגיע לוראיתם אותו אל תניח מנהגך כי מנהג יפה הוא וחבובי מצוה הוא וכך היה נוהג מורי החסיד הרב רבי פרץ הכהן זצ"ל ומה שהקשו שאם כן יעשה כן בתפלין יעשה ויעשה שהרי חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה כדי שיהא זריז בהם כדאמרי' בפ"ק דשבת (י"ב.) חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה קל וחומר מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה ואם כשמגיע לוקשרתם ממשמש בהם כל שכן שהוא מנהג יפה והרב רבי יונה ז"ל בספר היראה כן כתב גם בתפלין ומה שהקשו יעשה כן במזוזה אינו ענין שאם אמרו במה שהוא לבוש ומזומן לפניו לא אמרו במה שהוא קבוע בכותל ואינו לפניו. ועוד שבציצית הזכיר הכתוב הראיה כדי שיבא לידי זכירה ובתפלין גם כן שמשמוש בהן מצוה כדי שיהא זריז בהן ואם עושה כן כשמזכיר וקשרתם משום חבובי מצוה כל שכן שמפליא לעשות אבל במזוזה אינו כן ולכן אחוז במנהגך אל תרף והלועגים עליך בזה לא יפה הם עושים :
תשובות הריב״ש · חלק תפ״ו סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Rivash Responsa, Vilna, 1879
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הריב״ש, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.