תשובות הריב״ש · חלק שפ״א סימן ב׳

שאלתי הגביר י"א. לאה משכנה לרחל פיגי"ל וחגורת כסף לרבית בסך מאה דינרין ועכשו לאה תבעה בפני ב"ד שתחזיר לה המשכונות בפרעון הקרן והרבית כי העובד ככבים שהמשכונות שלו רוצה לפדותם ורחל הודת בפני ב"ד שהאמת שקבלה המשכונות אבל הפקירה אותם ביד ראובן והיא תבקשם ממנו. עוד אמרה לאה בתביעתה שמשקל הכסף הוא חמשה זקוקין והבית דין שאלו את פי רחל אם האמת כדברי לאה או כמה משקלם ושוויים והשיבה שאינה יודעת לפי שעבר הרבה מן הזמן שמשכנו אצלה. ולאה בקשה מאת הגזבר לעשות עכוב הנקרא אנפד"א לשמעון מכל נכסי רחל שיהיו בידו שאם ראובן יכפור במשכונות שיוכל ליפרע מנכסי רחל שבידו וכן נעשה. בין כך מתה רחל וראובן כפר במשכונות ויורשי רחל הראויים לירש אותה אינם רוצים לזכות בירושתה ואינם חפצים לטעון בדבר כנגד תביעת לאה ולאה תובעת כנגד שמעון שהיו בידו הנכסים המעוכבים שיביאם ליד הב"ד ושישבע אם יש ביד' יותר נכסים מרחל ויפרעו אליה מהם דמי המשכונות ושמעון טען שאין לו להביא המעות לב"ד לפי שאין ללאה שום זכות בנכסי רחל לפי שמעולם לא הודת במשקל המשכונות ובשוויים אבל כששאלו לה הב"ד כמה היה משקלם ושוויים אמרה שאינה יודעת א"כ הו"ל כאומר מנה לי בירך והלה אומר איני יודע פטור וישבע שבועת היסת שאינו יודע ואם היתה רחל בחיים היו ב"ד משביעין אותה שאין המשכונות בידה והיו כוללים בשבועתה כמה משקלם ועכשיו שמתה ישבעו יורשיה שאינם ברשותם ושאינם יודעים כמה שוויים. עוד טען שאפילו היה ללאה זכות בנכסי רחל אין לו לישבע כמה נכסים בידו מרחל מפני שלאה טוענת בספק ואין נשבעין על טענת ספק ולאה אמרה שהדבר ברור שכל המלוה על המשכון לרבית שהמשכון שוה יותר מכפלים ועל כן יש לה זכות בנכסי רחל ובין כך שיש לב"ד להכריח שמעון ולהוציא מה שבידו ושינתן ביד הב"ד ולישבע אם יש בידו יותר ועל זה דנו הב"ד מה שדנו ונסתלקו שניהם מדינם ובאו לפני דיין הסלוקין ודיין הסלוקין צוה להביא ר' דינרין שהודה שמעון שהיו בידו מנכסי רחל בשעת העכוב ולמסרם ליד הב"ד ושמעון תפס על דיין הסלוקין ואמר שלא דן כדין והביא ראיה לדבריו ממ"ש הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ג מהלכות מלוה ולוה) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע שדמיו יותר מן החוב אפילו פרוטה אחת ויפטר שהרי לא חייב עצמו בכלום וכן הביא ראיה ממה שהביא בעל העטור ז"ל בהלכות המלוה על המשכון הלוה תובע ואומר סלע הלויתני ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע נשבע המלוה ויגלגל עליו שבועה שאינו יודע ואם יש עדים שאבד נשבע שבועת היסת ופטור. והדיין משיב שהאמת הוא שאם היתה רחל אומרת כמה שוים בודאי שהיתה כוללת בשבועתה כמה היו שווים והיתה פטורה אבל עתה שאמרה שאינה יודעת שוויים הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם דהוה ליה כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא והביא ראיה מן הירושלמי (ב"ק פ"ו ה"ז) שהביא הרב אלפסי ז"ל בבבא קמא עובדא דשק צרור דאתא קומי דרב ואמר הרי זה נשבע ונוטל ופי' דעל כרחין האי דאמר סיגין היה מלא לאו בברי טעין הכי דא"כ הוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אלא שמא סיגין הוה מלא קאמר והוה כאומר איני יודע כמה שוה ולפיכך חייב. ועוד הביא ראיה מן הירושלמי (שבועות פ"ו ה"ח) שאמרו שם סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר איני יודע רבי בא בר יונה בשם רב יאות לית את ידע חברך ידע כלומר ונוטל בלא שבועה וחזרו והקשו שם תמן איתמר לית את ידע חברך ידע וכה אתמר הכין ופריקו תמן יש חלות שבועה וכאן לית חלות שבועה ע"כ. ופי' שהם הקשו מהא דאמרינן דכיון שהוא אינו יודע וחברו יודע חייב לאידך דקיי"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אלא שלא דקדקו בלשון תמן ולשון הכא שהיה להם לומר בהפך אלא שכן דרך הירושלמי שלא לדקדק בזה ופריקו דלא דמי לההיא דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אין בו חיוב שבועה שעל הכל הוא אומר איני יודע אבל באידך יש חלות שבועה שהוא כמודה מקצת. נראה מן הירושלמי הזה דכל שזה טוענו שמשכונו שוה שתים וזה אומר איני יודע דדיינינן ליה כאלו מודה לו ששוה יותר אלא שאינו יודע כמה ומשום הכי אמרו שיש עליו חלות שבועה וחייב משום דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע זהו תורף טענתם כמו שבא בשאלה בארוכה: